העלאת ארון הברית לירושלים בפעם הראשונה הסתיימה באסון כבד, וכעת דוד המלך מסביר ללוויים את שורש התקלה. דבריו מנתחים את הסיבה לטרגדיה ומדגישים את החשיבות שבהקפדה על כללי התורה.
המילה לְמַבָּרִאשׁוֹנָה מתייחסת לניסיון הראשון להעלות את הארון מקרית יערים, מבית אבינדב [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות מ"ם במילה זו מנוקדת בפתח (למַבראשונה), בניגוד לכלל הרגיל שלפיו היא אמורה להיות מנוקדת בחיריק [רד"ק, מנחת שי].
כאשר דוד אומר לֹא אַתֶּם, הוא מתכוון לכך שהלוויים לא היו אלה שנשאו את הארון באותו ניסיון ראשון [רד"ק, רלב"ג]. יש המפרשים כי פועל ההעלאה מהפסוק הקודם נמשך אל תוך מילים אלו, כך שהמשמעות היא "לא העליתם אתם" [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות עובדה זו, פָּרַץ ה' אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מכוונות לתקלה שהתגלגלה ולכך שה' פגע בעוזא והמית אותו כאשר אחז בארון. עם זאת, השימוש של דוד בלשון רבים ("בנו", וכן "דרשנוהו") נועד לרמוז, מתוך ענוותנותו הרבה, כי הוא זה שטעה ונושא באחריות למעשה [חומת אנך].
הסיבה העמוקה לאסון מוסברת במילים כִּי־לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. דוד מודה כי ההתנהלות לא בוררה כראוי ולא נעשתה על פי דין התורה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. משפט התורה, כפי שנכתב בתורת משה, קובע במפורש כי תפקידם של הלוויים הוא לשאת את הארון על כתפיהם במוטות [רד"ק, רלב"ג]. אילו נשאו את הארון כראוי ועל פי הכללים, התקלה הייתה נמנעת [ביאור שטיינזלץ].