העלאת ארון ה׳ לירושלים לוותה בהתעלות רוחנית ובתחושת אחדות עמוקה. במעמד זה בחר דוד להניח בצד את גינוני המלכות ואת בגדי השרד, ולהתעטף בלבוש המבטא ענווה, התמסרות והזדהות עם הלוויים ומשרתי הקודש.
המילה מְכֻרְבָּל מתפרשת בקרב רוב הפרשנים במשמעות של עטוף ומכוסה, והיא מילה שמקורה בשפה הארמית [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. עם זאת, ישנה דעה ולפיה מדובר בכובע בד שהיה מחובר למעיל [רלב"ג]. דוד היה עטוף בִּמְעִ֣יל, שהוא בגד עליון וארוך הדומה למעילו של הכהן הגדול [מצודת ציון, חומת אנך], והוא היה עשוי בּ֗וּץ, כלומר פשתן לבן וחלק שאינו מקושט [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לבוש זה לא היה ייחודי לדוד, אלא וְכׇל־הַלְוִיִּם לבשו אותו גם כן. דוד בחר ללבוש את בגדיהם משום שהשתתף עמהם בשירה, וכדי להתנאות לכבוד ה׳ מתוך השתתפות שווה עם העם, ולא בלבוש מלכותי מובדל [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם].
באשר לתפקידו של כנניה, המכונה הַשַּׂ֥ר הַמַּשָּׂ֖א הַמְשֹׁרְרִ֑ים, הגישות נחלקות. גישה אחת מסבירה כי הוא היה המנצח על השירה, השר הממונה על הרמת הקול של המשוררים [מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בביטוי מבנה תחבירי חסר שיש לקרוא אותו כ"השר שר המשא", כלומר השר הממונה על נשיאת הארון [רלב"ג, רד"ק].
בנוסף למעיל, חגר דוד אֵפ֥וֹד בָּֽד. בגד זה מתואר כמעין סינר קצר המורכב משני חלקי בד, מלפנים ומאחור, המגיע עד למותניים ונחגר באמצעות חגורה הארוגה בתוכו, ואולי אף נתמך בכתפיות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. אפוד זה יוחד לאנשים המקדישים ומתבודדים בעבודת ה׳ [מצודת דוד]. בעוד שחלק מהפרשנים מדגישים כי דוד לבש את שני הבגדים יחד, האפוד על גבי המעיל, כדי לכבד את ארון ה׳ [מלבי"ם, חומת אנך], יש מי שמזהה את מעיל הבוץ המוזכר כאן עם אפוד הבד עצמו, כפי שהוא מופיע בספר שמואל [רד"ק]. הכתוב מתמקד כאן בפירוט הלבוש המקודש, וסומך על הקורא שישלים את המשך הסיפור ותגובתה של מיכל מתוך הכתוב בספר שמואל [רלב"ג].