קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שאתם פועלים בצורה הכי חכמה והגיונית, אבל בסוף התברר שעשיתם טעות גדולה? זה בדיוק מה שקרה לשאול המלך. שאול היה במצב קשה ומתוח. העם פחד והייתה סכנה גדולה. הוא היה צריך לחכות לשמואל הנביא שיבוא, אבל הזמן עבר ושמואל לא הגיע. מתוך פחד, שאול החליט לא לחכות את כל הזמן שנקבע ולקח על עצמו את התפקיד של הנביא.
כששמואל מגיע, הוא אומר לשאול מילה קשה: נִסְכָּלְתָּ. המשמעות שלה היא שעשית מעשה של שטות. שאול חשב שהוא מתנהג בחכמה כי הוא מנסה להציל את המצב, אבל באמת הוא עשה טעות. למה? כי הוא סמך על ההיגיון שלו במקום פשוט להאמין בה׳ ולחכות בסבלנות. הבעיה לא הייתה עצם הפעולה שעשה, אלא חוסר האמונה והביטחון בה׳. שמואל מסביר לשאול שהוא לא שמר אֶת מִצְוַת ה׳. למרות ששמואל הוא זה שאמר לו לחכות, כשלא מקשיבים לנביא, זה בדיוק כמו למרוד בה׳ בעצמו. זה היה חמור במיוחד, כי זו הייתה המצווה הראשונה ששאול קיבל בתור מלך.
שמואל ממשיך ואומר את המילים כִּי עַתָּה. המילים האלו מראות איזה פספוס ענק היה כאן. אילו רק שאול היה עומד בניסיון ומחכה עוד קצת, ממש באותו הרגע ה׳ היה מבסס ומחזק את המלכות שלו. המלכות שלו הייתה אמורה להיות אֶל יִשְׂרָאֵל, כלומר על כל עם ישראל, והיא הייתה יכולה להישאר שלו עַד עוֹלָם, שזה אומר לתקופה ארוכה מאוד ולמשך דורות רבים. אנחנו לומדים מזה כלל חשוב: כשה׳ נותן לאדם תפקיד גדול וחשוב, התכנון המקורי שלו הוא שהתפקיד הזה יישאר אצלו ואצל הילדים שלו. אבל בגלל ששאול נכשל מיד כשהתחיל למלוך, הוא איבד את הזכות המיוחדת הזו מיד.