שעת משבר ומלחמה מביאה את העם לתגובות מעורבות של פחד, מנוסה והתלכדות סביב המנהיג. אל מול האיום הפלשתי הניצב ממערב, מתפצל העם לשתי קבוצות עיקריות.
הקבוצה הראשונה מורכבת מאלו שבחרו לברוח. הפרשנים מסכימים כי וְעִבְרִים עָבְרוּ מתאר את מנוסתם של ישראל מפני הפלשתים שחנו בארץ כנען, אל עבר הצד המזרחי של הירדן. הכתוב מציין כי הם נמלטו אל אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד, ולא מזכיר את נחלת ראובן, ככל הנראה משום שאזורים אלו היו הקרובים ביותר לירדן [רד"ק].
הביטוי וְעִבְרִים עָבְרוּ אינו רק תיאור עובדתי, אלא משמש כלשון נופל על לשון [מצודת דוד, חומת אנך]. מעבר ליופי הספרותי, טמונה כאן משמעות עמוקה יותר: השם "עברי" נגזר מן השורש ע.ב.ר, ומזכיר כי האדם בעולם הזה הוא בגדר "עובר", וכי סופו למות. תובנה זו על ארעיות החיים נועדה לעורר את האדם ליראת ה' ולדבקות בו. רעיון זה מזכיר את טבעתו של שלמה המלך, שעליה נחקק כי גם הטובות והגדולות של עולם זה סופן לעבור [חומת אנך].
בעוד חלק מהעם נס על נפשו או מסתתר, המלך שאול נותר במקומו, שכן עוֹדֶנּוּ משמעו שהוא עדיין נשאר שם [מצודת ציון]. ישיבתו של שאול בגלגל נתפסת כחוסר מעש צבאי, שכן הוא טרם יצא לקראת האויב למלחמה [מצודת דוד]. יש המבקרים התנהלות זו, ומציינים כי במקום לצאת מיד לקראת הפלשתים כדי למנוע מהם ללכוד ערי ישראל, שאול הסתפק בישיבה פסיבית בגלגל [מלבי"ם].
הקבוצה השנייה בעם היא זו שנותרה עם המלך ולא ברחה או התחבאה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. על קבוצה זו, שהיוותה את הצבא, נאמר כי חָרְדוּ אַחֲרָיו. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה חָרְדוּ בהקשר זה היא תנועה מהירה, כלומר הם מיהרו ללכת אחריו מתוך חרדה ודחיפות. הליכתם המהירה של החיילים בעקבות שאול נועדה להאיץ בו לצאת למלחמה, ולא להמשיך לשבת בחוסר מעש בגלגל [מלבי"ם].