ההכרה הפתאומית באיום צבאי עצום מובילה לבהלה המונית ולחיפוש נואש אחר מסתור, מצב שנועד להדגיש את גודל הנס שייעשה לישראל בהמשך, כאשר ה' יושיע אותם מיד אויב חזק מהם בהרבה [אברבנאל].
הכתוב מתאר את מצוקתם של ישראל, כִּי צַר לוֹ, כלומר ישראל היו נתונים בצרה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הסיבה למצוקה זו מנוסחת במילים כִּי נִגַּשׂ הָעָם. הפועל נִגַּשׂ נכתב באות שי"ן שמאלית ומשמעותו דוחק ולחץ [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעם ישראל הרגיש דחוק ולחוץ מפני צבא פלשתים העצום, בפרט משום שהסכנה באה עליהם בפתאומיות [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפלשתים כבר חנו על עריהם של ישראל, לחצו אותם, ולמעשה שלטו במדינה [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המילה "העם" מתייחסת דווקא לפלשתים, כלומר שצבא פלשתים הוא שניגש והתקרב אל ישראל כמו נוגש אכזרי במטרה להשמידם [אברבנאל].
מתוך פחד עצום זה, תגובת העם הייתה לברוח. אפילו החיילים שהיו מיועדים למלחמה לא יצאו להילחם, אלא החביאו את עצמם [מלבי"ם]. הכתוב מונה סדרה של מקומות מסתור שאליהם נמלטו: וּבַחֲוָחִים, מילה שזכתה למספר פירושים. יש המסבירים כי מדובר במקומות שבהם גדלים קוצים [רש"י, מצודת ציון], אחרים מפרשים שאלו נקיקים קטנים [שטיינזלץ], ויש הסבורים כי הכוונה למצודות ומקומות גבוהים [רד"ק, אברבנאל]. משם המשיכו להתחבא גם וּבַצְּרִחִים, שהם מגדלים גבוהים ומצודות [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ], וּבַבֹּרוֹת, שהם גומות חפורות באדמה [רש"י].