רגע לפני היציאה למלחמה, מתוך רצון לחלות את פני ה' ולבקש את עזרתו, מחליט שאול לקחת יוזמה ולהקריב את הקרבנות בעצמו, שכן יציאה לקרב דורשת הקדמה של זבח ותפילה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מוקדם יותר הורה שמואל לשאול להמתין שבעת ימים עד שיבוא אליו כדי להקריב את הקרבנות. כאשר הגיע הבוקר של היום השביעי ושמואל טרם הופיע, הורה שאול להגיש אליו את העולות והשלמים שכבר הוכנו מראש [רד"ק]. שאול הצדיק את מעשהו במחשבה שהוראת שמואל להמתין כוונה רק לאיסור לפתוח במלחמה עצמה ללא אישורו, אך לא חלה על עצם הקרבת הקרבן שנועדה לרצות את ה' [מלבי"ם].
חטאו של שאול במעשה זה נבע מחוסר סבלנות בלבד; היה עליו להמתין עד סופו של היום השביעי לקראת הערב, וכפי שאכן קרה כאשר שמואל הגיע מיד לאחר מכן [רד"ק]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי באמירתו הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה ובמעשה וַיַּעַל הָעֹלָה, שאול לא חטא בכך שהקריב קרבן למרות שאינו כהן. באותה תקופה טרם נבנה בית המקדש, ולכן הותרה ההקרבה בבמות פרטיות, וכל אדם, גם מי שהוא "זר" (שאינו ממשפחת הכהונה), היה רשאי להקריב בהן.