הריגתו של נציב הפלשתים מהווה נקודת מפנה דרמטית, ההופכת פעולה מקומית למשבר לאומי כולל. המעשה מצית עוינות עמוקה בין העמים, ומאלץ את הישראלים להתגייס במהירות סביב מלכם החדש לקראת מלחמה בלתי נמנעת.
אף שהמכה בפועל הונחתה על ידי יונתן, מצוין כי הִכָּה שָׁאוּל. רוב הפרשנים מסבירים כי מאחר ששאול הוא המלך, פעולתו של יונתן נתפסה כמעשה ממלכתי ויוחסה באופן טבעי לסמכותו ולשמו [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי השומעים אכן חשבו ששאול עצמו ביצע את ההכאה, או לכל הפחות הניחו שהוא זה שציווה על יונתן לעשות זאת [רד"ק]. הגיבוי המלא שנתן שאול למעשה והכנת העם למלחמה, הם שקיבעו את ייחוס הפעולה אליו [מלבי"ם].
בעקבות התקרית, נִבְאַשׁ ישראל. משמעות המילה היא שישראל הפכו לשנואים, מתועבים ומאוסים בעיני הפלשתים, כדימוי לדבר המעלה ריח רע ומסריח [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העובדה שהמעשה נתפס כפעולה רשמית של מלך ישראל, היא שגרמה לכך שהקצף והשנאה הופנו כלפי העם כולו, ולא רק כלפי אדם בודד שעשה דין לעצמו [מלבי"ם]. כך התקלקלו היחסים בין העמים לחלוטין, והמלחמה הפכה לעובדה מוגמרת [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
בתגובה לאיום, וַיִּצָּעֲקוּ העם. מילה זו מתארת אסיפה המונית שבאה בעקבות צעקת גיוס של המנהיג [מצודת ציון]. העם נאסף אל שאול אל הַגִּלְגָּל, שכן שאול עדיין שהה שם מאז החגיגות של חידוש המלוכה [רד"ק, אברבנאל]. הגעה זו לגלגל מהווה למעשה קיום של ההוראה המוקדמת שנתן שמואל הנביא לשאול לרדת לשם ולהמתין לו [רש"י]. התאספות זו לוותה בחרדה עצומה, שכן מול ישראל ניצב כעת צבא פלשתי רב ועוצמתי שנאסף לנקום, פחד שגרם לחלק מהעם לברוח ולהתחבא במערות או מעבר לירדן [רלב"ג, אברבנאל].