המתח במחנה ישראל מגיע לשיאו כאשר המלך שאול ניצב מול איום צבאי הולך וגובר, בעודו ממתין להגעת הנביא ולתחילת המערכה. הלחץ מתעצם כאשר הצבא מתחיל להתפורר, ושאול נאלץ להתמודד עם הפער שבין ההבטחה הנבואית למציאות בשטח.
המילה וַיּוֹחֶל מבטאת המתנה. הפרשנים מציינים כי המילה נכתבת בפסוק כ"וייחל" אך נקראת כ"ויוחל", ושתי הצורות בעלות משמעות זהה של המתנה [רד"ק, מנחת שי, מצודת ציון]. שאול המתין בגלגל במשך שבעה ימים, כפי שהצטווה בעבר [מצודת דוד, רלב"ג].
הביטוי לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל מנוסח באופן מקוצר, ורוב הפרשנים מסכימים כי חסרה בו מילה להשלמת המשמעות. הכוונה היא למועד אשר "שם" או "אמר" שמואל, כלומר לזמן המדויק שנקבע מראש על ידי הנביא.
אולם, כאשר הגיע היום השביעי ושמואל בושש לבוא, התרחש משבר במחנה: וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו. החיילים החלו להתפזר ולעזוב את המלך מרוב פחד [מצודת דוד, רלב"ג, שטיינזלץ]. מציאות זו העמידה את שאול בפני סדרת לחצים כבדים שהובילו אותו לפעול בסופו של דבר. שאול חש סכנה עצומה מהפלשתים המתקרבים, פחד להישאר לבדו בעקבות נטישת העם, ואף הניח שמבחינה זמנית די בכך שהמתין חלק מהיום השביעי כדי לצאת ידי חובת ההמתנה [מלבי"ם, אברבנאל]. מתוך מצוקה זו, שאול חיפש דרך להתקרב לה' ולהשיג הדרכה נבואית לקראת המלחמה, ולכן החליט להקריב את הקרבנות בעצמו לפני בוא הנביא [רלב"ג, אברבנאל].
מנגד, יש מי שמבקר את חוסר אורך הרוח של שאול ומציע כי במקום להישבר נוכח הלחץ, היה עליו לשלוח שליח נאמן לדרך כדי לברר אם שמואל מתקרב. פעולה כזו הייתה יכולה להרגיע את העם, לבשר להם שהנביא בדרכו, ולמנוע את התפזרות הצבא [חומת אנך].