בימי השעבוד לפלשתים, נאלצו בני ישראל להתמודד עם היעדר מוחלט של יכולות עיבוד ברזל עצמאיות. המציאות הקשה אילצה אותם למצוא פתרונות יצירתיים או לשלם מחיר יקר כדי לתחזק את כלי העבודה החקלאיים הבסיסיים שלהם.
בביאור המילים וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים קיימת מחלוקת מהותית בין הפרשנים, המשליכה על הבנת המציאות באותה תקופה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק] היא שמדובר בתיאור של פתרון עצמאי. מי שלא רצה או לא היה לו פנאי לטרוח ולרדת אל הפלשתים כדי ללטוש את כליו, השתמש בכלי מיוחד שנקרא הַפְּצִירָה פִים. המילה הַפְּצִירָה נגזרת מלשון ריבוי, בדומה לביטוי הפצרה ותחנונים, והמילה פִים משמעותה פיות. כלומר, מדובר בכלי ברזל בעל חריצים, חידודים ופיות רבים, שבאמצעותו יכלו הישראלים לחדד וללטוש את הכלים בעצמם בקלות יחסית. לעומת זאת, גישה אחרת [ביאור שטיינזלץ] מפרשת את המילים כתיאור של תלות כלכלית מוחלטת. לפי פירוש זה, הַפְּצִירָה היא עצם עבודת הליטוש והחיתוך שנדרשה, ואילו פִים הוא שמה של יחידת משקל ומטבע קדומה. לפיכך, מדובר במחיר הקבוע ששילמו בני ישראל לפלשתים עבור תיקון הכלים.
הכלים עצמם, שעבורם נדרשה עבודת הליטוש, היו כלי אומנות וחקלאות שונים. ביניהם מוזכרים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים, וכן וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן. הפרשנים מסכימים כי הקלשון הוא כלי ברזל בעל שלוש שיניים שנועד לסילוק זבל ותבן, אך קיימת גם מסורת שלפיה מדובר בכלי בעל שיניים ששימש כובסים למתיחת בגדים לאחר כביסתם [רד"ק]. בנוסף מוזכרים וּלְהַקַּרְדֻּמִּים, מילה המופיעה בפסוק בצורה דקדוקית נדירה שבה ה"א הידיעה נשארה במקומה למרות תוספת אות היחס למ"ד בתחילת המילה [רד"ק].
בסיום, מוזכרת הפעולה וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן. הפרשנים מסבירים כי הַדָּרְבָן הוא המחט או המסמר החד התקוע בראשו של מקל עץ ארוך, שבאמצעותו דוקרים ומכוונים את הבהמה בזמן החרישה. הפעולה של וּלְהַצִּיב משמעותה לחדד את מחט הברזל, לסדר אותה ולקבע אותה ביושר וביציבות בתוך מקל העץ [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].