היציאה לקרב דורשת היערכות והצטיידות, אך רגע לפני העימות הצבאי, מתבררת מציאות עגומה וקשה של נחיתות טכנולוגית וצבאית מוחלטת. תיאור זה נועד להעצים את הניגוד שבין חולשתם הפיזית של הישראלים לבין עוצמת האויב, ובכך להדגיש את גודל הנס שיתרחש בהמשך.
המילה וְחָרָשׁ מבוארת על ידי הפרשנים כאומן ברזל או נפח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפלשתים, אשר שלטו באזור, החזיקו בבלעדיות על תעשיית הברזל החדשנית. כדי למנוע מרד, הם גירשו את כל חרשי הברזל מארץ ישראל, או לחלופין, אסרו על אומנים פלשתים להתגורר בקרב הישראלים, מתוך חשש מפורש שמא ייצרו חֶרֶב אוֹ חֲנִית [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יש מי שמוסיף כי ייתכן שגם מחסור טבעי במחצבי ברזל בארץ ישראל תרם למצב זה [רלב"ג], ויש המפרשים כי המילים וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא אינן רק תיאור מצב, אלא מהוות את לשון הגזירה הרשמית שגזרו הפלשתים על ישראל [חומת אנך].
מציאות זו לא נוצרה ביום אחד. הפרשנים מסבירים כי השליטה הפלשתית נמשכה שנים רבות, עוד מימי שמשון ועלי. למרות ששמואל הנביא הצליח להכניע אותם לזמן מה, הרי שלעת זקנתו חזרו הפלשתים להציב נציבים בארץ ישראל ולהפעיל את סמכותם, וכך נותר המצב גם בתחילת מלכותו של שאול [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
ההשלכות של גזירה זו היו קשות ויומיומיות. הישראלים פיתחו תלות מוחלטת בפלשתים אפילו לצרכי חקלאות בסיסיים. כדי ללטש ולתקן כלי עבודה כמו מחרשות, הם נאלצו לרדת לארץ פלשתים, או להשתמש בפצירות פשוטות מחוסר ברירה ובהיעדר אנשי מקצוע [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. מבחינה צבאית, המצב היה חמור אף יותר. ייתכן שנותרו בארץ חרבות בודדות מתקופות קודמות, אך רובם המוחלט של הלוחמים הישראלים נאלצו להילחם בכלי נשק מאולתרים או פשוטים יותר, כגון קשתות, מקלות, קלעים ואבנים [רד"ק, אברבנאל]. כתוצאה מכך, ביום המלחמה עצמו, היחידים שהחזיקו בנשק תקני היו שאול ויהונתן בנו [רלב"ג].
באשר למילה אָמְר֣וּ, מציינים הפרשנים את ההבדל בין הכתיב לקרי; המילה נכתבת בתורה "אמר" בלשון יחיד, המכוונת לאומה הפלשתית ככלל, אך נקראת "אמרו" בלשון רבים, כהתייחסות לפרטים המרכיבים אותה [מנחת שי, רד"ק].
בסיכומו של דבר, הפרשנים מסכימים כי הכתוב מדגיש את החיסרון העצום בנשק כדי להעביר מסר אמוני ברור. מול צבא פלשתי עצום המצויד היטב ברכב ובפרשים, עמד כוח ישראלי קטן ונטול חרבות. תיאור זה נועד להוכיח כי התשועה אינה תלויה בכוח צבאי או בנשק מתקדם, אלא לה' לבדו התשועה, והוא זה שמציל את היראים והמייחלים לחסדו [רד"ק, אברבנאל].