תארו לעצמכם שאתם עומדים בראש קבוצה, יש מלחמה מלחיצה לפניכם, ואתם מחכים לאדם שאמור להדריך אתכם, אבל הוא פשוט לא מגיע. מה הייתם מרגישים? זה בדיוק המצב של שאול המלך. הוא נמצא במתח עצום לפני מלחמה קשה מול הפלשתים, ומחכה לבואו של שמואל הנביא. המילה וַיּוֹחֶל פירושה שהוא המתין. שאול חיכה בסבלנות במשך שבעה ימים, בדיוק לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, כלומר לזמן המדויק ששמואל קבע מראש ואמר לו לחכות.
אבל כשהגיע היום השביעי, שמואל עדיין לא הגיע. החיילים של שאול ראו שהזמן עובר, נבהלו מאוד מהאויב שמתקרב, והתחילו לברוח. המילים וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו מתארות איך החיילים פשוט התפזרו ועזבו את שאול מרוב פחד. עכשיו שאול נשאר כמעט לבד, והלחץ עליו היה עצום. הוא הרגיש סכנה גדולה וחשב שמכיוון שכבר חיכה חלק מהיום השביעי, זה מספיק. מתוך המצוקה הגדולה והרצון להתקרב אל ה׳ ולבקש את עזרתו לפני הקרב, שאול החליט לא לחכות יותר ולהקריב את הקרבנות בעצמו לפני ששמואל יגיע.