קרה לכם פעם שהייתם צריכים לחכות למישהו חשוב, והרגשתם שהזמן פשוט לא זז? זה בדיוק מה שקרה לשאול המלך. רגע לפני היציאה למלחמה, הוא רצה מאוד לבקש עזרה מה' ולהתפלל להצלחה. שמואל הנביא ביקש ממנו מראש לחכות שבעה ימים עד שהוא יגיע, כדי להקריב את הקרבנות יחד.
כשהגיע הבוקר של היום השביעי ושמואל עדיין לא הופיע, שאול איבד את הסבלנות. הוא החליט לקחת יוזמה ואמר לאנשיו הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה. הוא ביקש שיביאו אליו את הקרבנות שכבר הוכנו מראש, וכך וַיַּעַל הָעֹלָה - הוא הקריב אותם בעצמו. שאול הצדיק את עצמו וחשב שההוראה לחכות הייתה רק לגבי פתיחת המלחמה עצמה, אבל שמותר לו להקריב קרבן כדי לרצות את ה'. הטעות של שאול הייתה שהוא פשוט מיהר מדי. הוא היה צריך לחכות בסבלנות עד סוף היום השביעי, לקראת הערב, ובאמת מיד אחרי שסיים, שמואל פתאום הגיע.
אולי תשאלו את עצמכם איך בכלל מותר לשאול להקריב קרבן אם הוא לא כהן? באותה תקופה, לפני שנבנה בית המקדש, היה מותר לכל אדם להקריב קרבנות במזבחות פרטיים, גם אם הוא לא ממשפחת הכהונה. לכן, המעשה עצמו של הקרבת הקרבן היה מותר, והטעות היחידה של שאול הייתה שהוא לא חיכה עד הסוף.