הגעתה של בשורת איוב אל העיר מעוררת סערה ציבורית עוד בטרם היא מגיעה לאוזניו של המנהיג. כאשר עלי שומע את הזעקה, הוא שואל לפשר קול ההמון, ביטוי המפורש כקולו של העם הרב [מצודת ציון] או כהמיה וההמולה של הציבור [ביאור שטיינזלץ].
מסלולו של המבשר אל עלי שופך אור על השתלשלות האירועים. מלכתחילה התכוון האיש להודיע את הבשורה קודם כל לעלי, בהיותו הכהן הגדול, המנהיג ואבי הבנים. ואולם, מכיוון שלא היה מדובר בסוד אלא באסון לאומי פומבי, המבשר התעכב בדרכו וסיפר על כך לאנשים נוספים בעיר [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות זאת פרצה זעקה גדולה ברחובות שעלי שמע. איש מתושבי העיר לא רצה לקחת על עצמו את התפקיד הקשה של בישור רעה לאדם זקן, ולכן קראו למבשר עצמו שיבוא ויגיד לו [מלבי"ם].
המילים וְהָאִישׁ מִהַר מלמדות על האופן שבו נמסרה הבשורה. המבשר, שהובהל אל עלי לאחר שהזעקה כבר נשמעה ברחובות, הניח שעלי כבר יודע את הכללים ורק מבקש לברר את הפרטים. בשל המהירות שבה נקרא, הוא לא הספיק לסדר את מחשבותיו ביישוב הדעת, ופלט את כל הבשורה הקשה בבת אחת ופתאום [מלבי"ם].
כאשר המבשר מפרט את החדשות, הוא בונה את דבריו מהקל אל הכבד: תחילה הוא מדווח על מפלת העם, לאחר מכן על מות בניו של עלי, ולבסוף על האסון הגדול מכולם והוא לקיחת ארון הברית. תיאור לקיחת הארון מנוסח בלשון נקבה כדי להדגיש שהארון לא נלקח בכוח ובמאבק של שבי, אלא כביכול נמסר לידי האויב בחוסר אונים, משום שהארון עצמו מאס בישראל ונמסר לידי הפלשתים מרצונו [אלשיך].