ברגעי חייה האחרונים, על ערש דווי ובצל אסון לאומי ואישי כבד, מעניקה היולדת לבנה שם המנציח את הטרגדיה הכפולה שפקדה את העם ואת משפחתה. קריאת השם אינה רק ציון של אבל פרטי, אלא הצהרה על שבר רוחני עמוק שחווה האומה כולה באותה עת.
הפרשנים מסכימים כי משמעות השם אִי כָבוֹד היא "אין כבוד", תוך השמטת האות נו"ן, בדומה לשימושים אחרים במקרא. פירוש נוסף מציע לקרוא את השם כשאלה כאובה: "איה הכבוד?" שאיננו עוד [רד"ק, מלבי"ם]. משמעות השם מורה כי בעצם רגע הלידה, גלה והסתלק הכבוד מעם ישראל [מצודת דוד]. הכתוב מפרט את הסיבות לסילוק הכבוד באמצעות המילה אֶל, המשמשת כאן במשמעות של "על" או "בגלל" [רש"י, ביאור שטיינזלץ]: אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ שמתו.
שילוב אובדן הארון עם מות מנהיגי הדור, עלי ופינחס, מצביע על חורבן מוחלט. חמיה היה נביא וכהן גדול, ובעלה נועד לרשת את הכהונה הגדולה אחריו, שכן היה ראוי וטוב יותר מאחיו חפני [רלב"ג]. מעבר לאובדן המנהיגותי, יש כאן אובדן כפול של התורה עצמה. התורה קיימת בשני ממדים: תורה שבכתב שמשכנה בארון, ותורה שבעל פה שמשכנה בלבם של חכמי ישראל. לו נלקח הארון בלבד ועלי ובניו היו נותרים בחיים, ניתן היה לשחזר את התורה מכוח פלפולם וחכמתם. אך מכיוון שניטל הארון וגם מתו החכמים נושאי התורה, הסתלק הכבוד באופן מוחלט ואין דרך להשלימו [מלבי"ם].
תמונת המצב בחדר הלידה מורכבת אף יותר. עולה השאלה מדוע הכתוב מציג את דברי היולדת כאן, ומיד בפסוק הבא נראה שהיא חוזרת על דבריה אך משמיטה את מות בעלה וחמיה. גישה ייחודית מסבירה כי אשת פינחס, בכאבה העצום, אמרה מילה אחת בלבד: היא קראה לנער אִי כָבוֹד. הנשים שניצבו סביבה הן אלו שפירשו את דבריה, והן שהסבירו כי קראה לו כך בגלל הארון, חמיה ובעלה. אולם, היולדת הגוססת שמעה את פרשנותן ולא הסכימה עמה. צרם לה שהנשים השוו את האובדן האישי של מות בעלה וחמיה לאסון לקיחת ארון ה'. לכן, למרות כאבי המוות, היא גייסה את שארית כוחותיה כדי לתקן אותן ולהבהיר כי קראה לו כך אך ורק בשל הילקח ארון ה', שכן זהו סילוק הכבוד האמיתי [אברבנאל].