לאחר תבוסה כואבת בשדה הקרב, ההנהגה הישראלית מחפשת פתרון מהיר ומוחלט במקום לערוך חשבון נפש, בהחלטה שחושפת תפיסה רוחנית שגויה מיסודה.
כאשר שבו הלוחמים אֶל הַמַּחֲנֶה, הם חזרו אל יתר העם שלא יצא אל המערכה עצמה [מצודת דוד]. שם, זקני העם תמהים ושואלים לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים. שאלה זו מעידה על חוסר מודעות עמוק, שכן הם באמת ובתמים סברו כי הם נקיים מעוון וראו את עצמם כצדיקים [מלבי"ם, מצודת דוד]. בפועל, מצבם הרוחני היה ירוד ועבודה זרה הייתה מצויה בתוכם, אך הם נדמו לחולה אנוש שאינו חש בכאב. עצם העובדה שלא הכירו בחטאיהם ולא ביקשו לחזור בתשובה, היא שעוררה עליהם את חרון אפו של ה' [מלבי"ם].
במקום לתקן את מעשיהם, הם מציעים פתרון טקטי: נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'. העיר שילה הייתה ממוקמת במרחק של כשלושים קילומטרים מאזור הלחימה, והזקנים התייחסו לארון כאל נשק שובר שוויון [ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה היה חריג ונעשה שלא כהוגן; בעוד שבדרך כלל היו מוציאים לקרב ארון מיוחד שהכיל את שברי הלוחות, הפעם הם עקרו ממקומו את הארון המרכזי שבו שכנו הלוחות השלמים [אלשיך].
התקווה הייתה שהארון וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ. (המילה וְיֹשִׁעֵנוּ נכתבת במסורת המקראית בכתיב חסר [מנחת שי]). הלך המחשבה של העם היה בעייתי: הם הניחו שה' יגן על ארון בריתו כדי לשמור על כבוד שמו, וממילא, בזכות נוכחות הארון ביניהם, יושיע גם אותם מיד אויביהם [מצודת דוד, רד"ק]. זו הייתה מחשבה פגומה, שכן הם ראו בארון אמצעי הגנה אוטומטי שיכריח את ה' להצילם, ושכחו שברית הארון אינה מטרה בפני עצמה, אלא נועדה להזכיר להם לשמור ולקיים את המצוות הכתובות בתוכו [מלבי"ם].