הגעת ארון הברית אל מחנה המלחמה עוררה בקרב בני ישראל תגובה עזה וקולנית, מתוך תחושת ביטחון בניצחון הקרב ובכוחו של הארון להושיע אותם.
כאשר בני ישראל וַיָּרִעוּ, יש המפרשים כי עשו זאת מתוך כבוד להגעת הארון אל המחנה [מצודת דוד]. עם זאת, פרשנים אחרים רואים בתרועה זו ביטוי לחטא ולתפיסה שגויה של העם. בני ישראל הריעו תרועת ניצחון מוקדמת מתוך מחשבה שהארון עצמו ישמש כתחבולה שתבטיח את ניצחונם, בדומה לניצחונות שאירעו בעת הכניסה לארץ. הם סמכו על נוכחות הארון במקום לחזור בתשובה, לצעוק אל ה' ולבקש את עזרתו [אברבנאל, מלבי"ם]. התנהלות זו עומדת בניגוד גמור לנדרש מהם, כפי שניתן ללמוד ממלחמת יריחו. שם ציווה ה' במפורש שלא יריעו ולא ישמיעו קול עד לרגע נפילת החומה, שהוא עת הניצחון. במקום לשאת את עיניהם אל ה' בתפילה טרם הקרב, הם הקדימו לשמוח ולהריע עוד לפני שהושעו [אברבנאל, מלבי"ם].
בעקבות אותה תרועה גדולה נאמר וַתֵּהֹם הָאָרֶץ. משמעות המילה וַתֵּהֹם היא מלשון המייה [מצודת ציון], והיא מתארת מצב שבו האזור כולו רעש [ביאור שטיינזלץ]. תיאור זה אינו מצביע בהכרח על רעידת אדמה של ממש, אלא משמש כלשון גוזמה והפלגה שנועדה להמחיש עד כמה קול התרועה היה אדיר ונשמע למרחוק [מצודת דוד].