קולות תרועה ממחנה ישראל מעוררים אימה עמוקה במחנה פלשתים, המבינים כי ארון הברית הגיע לשדה הקרב. הפלשתים אינם מתכוונים להיכנע, אך מתוך פחד היסטורי מפני גבורתו של ה' מימי קדם, הם באים לידי ייאוש וזעקה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בדבריהם, הפלשתים מתייחסים לה' בלשון רבים, הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה. שימוש זה נובע מההתאמה הדקדוקית למילה "אלוהים" שצורתה ברבים [מצודת ציון], או מתוך מנהגם האלילי של הפלשתים לכנות אלוהויות זרות בלשון רבים [רד"ק].
זעקת הפלשתים מזכירה את המכות שספגה מצרים בַּמִּדְבָּר. רוב הפרשנים מסכימים כי תיאור זה מתייחס לקריעת ים סוף, הנמצא במדבר, שם הומתו פרעה וחילו לאחר שהוכו במכות רבות בתוך מצרים עצמה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הבנה זו ממחישה את ההכרה הפלשתית בכך שכוחו של ה' אינו מוגבל למקום אחד או לסוג אחד של מכה, אלא הוא שולט הן בארץ מיושבת כמצרים והן בשממה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי המילה "מצרים" כאן אינה מתייחסת לאומה, אלא לשרו הרוחני של מצרים, שאותו הכה ה' בקצה המדבר [אלשיך].
פירוש שונה לחלוטין למילה בַּמִּדְבָּר מנתק אותה ממשמעות גיאוגרפית ודורש אותה מלשון דיבור. לפי גישה זו, ה' הכה את מצרים במאמרו ובציוויו [רד"ק], או לחלופין, המכות באו על מצרים בגלל דיבורו היהיר של פרעה כלפי ה' [חומת אנך].
בחינה מעמיקה של הפסוק חושפת כי הוא מורכב מעירוב דברים, כלומר שתי אמירות שונות שנאמרו על ידי קבוצות שונות במחנה הפלשתים. הכשרים שבהם זעקו מתוך פחד אמיתי: מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה. לעומתם, הרשעים שבהם אמרו בלעג: אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה, מתוך מחשבה מוטעית שה' כילה את כל מלאי המכות שלו על המצרים וכעת לא נותרו לו מכות נוספות. על יוהרה זו נענשו הפלשתים מאוחר יותר במכה חדשה וחסרת תקדים של טחורים [רש"י, רד"ק, אלשיך, חומת אנך].
מתוך הבנת גבורת ה', הפלשתים מסיקים מסקנות טקטיות לקראת הקרב. הם מבינים שאם ה' הצליח להביס את שרה הרוחני של מצרים, אין טעם לבקש עזרה מאלוהיהם דגון או מכוחות על טבעיים אחרים. לכן הם מחליטים להילחם בכוחם האנושי הטבעי בלבד, בתקווה שאם לא יציבו אלמנט אלילי מול ה', הוא יניח למערכה להתנהל בדרך הטבע [אלשיך]. כמו כן, מתוך הבנה שפרעה נענש בגלל דיבורו, הם מחליטים להתחזק כאנשי מלחמה, אך נזהרים שלא לדבר דברי התרסה כלפי מעלה [חומת אנך].