רגע לפני פרוץ העימות הצבאי מול הפלשתים, הופכת הנבואה למציאות מרה. המערכה הצבאית אינה רק קרב על שליטה ארצית, אלא זירה שבה מתגשמות גזירות שמיים על העם ומנהיגיו.
הביטוי הפותח וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל מעורר דיון באשר לתפקידו של שמואל בפרוץ המלחמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין הכוונה להוראה אקטיבית של שמואל לצאת לקרב, אלא להתגשמות נבואת הפורענות הקשה שנאמרה לו קודם לכן. דבר הנבואה, לפיו תבוא צרה שתצלצל באוזני השומעים, היה מוכר וידוע בעם, אך בני ישראל בחרו להתעלם מהאזהרה ויצאו למערכה מיוזמתם, מבלי לשאול בה' או בנביא כיצד לנהוג [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל].
מנגד, יש הסבורים כי שמואל אכן ציווה על העם לצאת למלחמה על פי ה'. לפי גישה זו, שליחתם לקרב נועדה מראש להוביל למפלתם כעונש על חטאיהם [רד"ק]. עצם מתן ההוראה מעיד כי שמואל כבר החל לשמש כשופט ומנהיג בפועל, למרות גילו הצעיר ואף שעלי הכהן היה עדיין בחיים ושימש כמנהיג הרשמי [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
ההיערכות לקרב עצמו התאפיינה ברשמיות המקובלת באותם ימים, כאשר הצדדים הלוחמים הזמינו זה את זה למערכה וקבעו מראש את מקומה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ציון מיקום חניית ישראל עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר חושף פרט מעניין על אופן עריכת הכתוב. הפרשנים מסכימים כי בעת המלחמה הנוכחית המקום טרם נקרא בשם זה, ובאותה שעה הוא היווה עבור ישראל מקום של נגף ותבוסה, ולא של עזר. השם "אבן העזר" ניתן למקום רק בתקופה מאוחרת יותר, לאחר ניצחון של ישראל על הפלשתים בהנהגת שמואל, וכותב הספר בחר לקרוא למקום על שם סופו המוכר לקוראים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].