מילותיה האחרונות של אשת פינחס מזקקות את גודל האסון הלאומי והרוחני שפקד את העם, ומעמידות אותו מעל לאבלה האישי. המילה וַתֹּאמֶר מופיעה כאן כחזרה על דבריה מהפסוק הקודם, והפרשנים מציגים שתי דרכים להבנת מטרתה של חזרה זו.
הגישה המרכזית [רד"ק, מצודת דוד וביאור שטיינזלץ] מסבירה כי החזרה נועדה להדגיש את מוקד הטרגדיה. בעוד שבתחילה הזכירה האישה את שבי הארון יחד עם מות חמיה ואישה, כעת היא ממקדת את דבריה וקובעת כי עיקר גלות הכבוד מישראל נובעת אך ורק מכך שנִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. הארון לבדו הוא המהות והעיקר של כבוד האומה, והוא לבדו הסיבה האמיתית לסילוק הכבוד.
לעומת זאת, יש המבארים [מלבי"ם] כי החזרה אינה באה להפריד בין האסונות, אלא דווקא להשוות ביניהם. לפי פירוש זה, הצירוף אֲרוֹן הָאֱלֹהִים משמש כאן כשם כולל לכל כלי הקיבול של הקדושה. כשם שהארון הפיזי שמר בתוכו את לוחות הברית והתורה שבכתב, כך עלי ובניו היו בבחינת "ארונות קדושים" חיים, שנשאו בלבם את התורה שבעל פה. באמירתה זו, היא משווה את אובדנם של תלמידי החכמים ומנהיגי הדור לאובדנו של ארון הברית עצמו, שכן אובדן של שניהם יחד הוא בבחינת לקיחת ארון ה'.