הגעת ארון הברית למחנה ישראל יוצרת תפנית תודעתית במערכה. מחנה הפלשתים נתקף בחרדה מתוך הבנה שכללי העימות השתנו.
הפלשתים פחדו, כפי שמצוין במילה וַיִּרְאוּ [ביאור שטיינזלץ], משום שהאמינו שיחד עם הארון, ה׳ השוכן עליו בא אל המחנה כדי להילחם בהם [מלבי"ם]. זעקתם אוֹי לָנוּ מבטאת חרדה כפולה: הם מבינים שעל אף שניצחו את ישראל בעקביות עד כה, הרי שעד עתה הם נלחמו מול אנשים בשר ודם, ואילו כעת הם ניצבים מול האל המושיע את ישראל [מלבי"ם].
הם מכריזים כי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת, כלומר, מעולם לא הובא הארון אל שדה הקרב [מצודת דוד] בכל מלחמותיהם הקודמות עם העברים [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בא להדגיש את התקדים שבדבר, כאשר המילה שִׁלְשֹׁם מתייחסת ליום השלישי שלפני היום הנוכחי [מצודת ציון].