הגעתו הדרמטית של הפליט משדה הקרב נושאת בחובה בשורות קשות, ופותחת דו-שיח טעון בינו לבין המנהיג הזקן. עצם ההכרזה של האיש כי נַסְתִּי, כלומר ברחתי, מבהירה מיד שאין בפיו בשורות טובות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
האיש כופל את דבריו ומדגיש אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וכן וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם. כפילות זו נועדה לבסס את אמינותו: הוא מעיד שבא ישירות מהחזית וראה את הכל במו עיניו, ומכיוון שברח משם ממש באותו היום, זיכרונו טרי ודבר לא נשכח ממנו. על פי מדרש חז"ל, כפילות הלשון רומזת לכך שהאיש המדובר הוא שאול, אשר עשה מסע כפול: הוא הגיע מהמערכה לשילה, וכששמע שארון הברית נשבה, חזר בו ביום לשדה הקרב, חטף את לוחות הברית, ונס עמהם בחזרה לשילה באותו היום [מלבי"ם].
בתגובה לדברי האיש, עלי שואל מֶה הָיָה הַדָּבָר, כלומר מה בדיוק התרחש במלחמה [מצודת דוד]. למרות זקנותו, עלי מודע היטב למצב החמור ושומר על קור רוח ועל כבוד משרתו [ביאור שטיינזלץ]. שאלתו של עלי מובילה את המבשר לפרוס את השתלשלות האירועים הקשים. המבשר בוחר לעשות זאת בהדרגה, מן הקל אל הכבד, בהתאם למה שנוגע ללבו של עלי: הוא פותח במנוסת העם, ממשיך בנפגעים הרבים, לאחר מכן מבשר על מות שני בניו של עלי, ולבסוף מנחית את המכה הקשה מכל – לקיחת הארון [אברבנאל].