התנגשות צבאית חזיתית בין ישראל לפלשתים מסתיימת במפלה ישראלית כואבת, שבה נופלים אלפי לוחמים בשדה הקרב. עם זאת, אופי הלחימה ותוצאותיה, כפי שעולה מן המילים המדויקות של הפסוק, חושפים תמונה מורכבת של מהלך הקרב.
בתחילת העימות, וַיַּעַרְכוּ הפלשתים את כוחותיהם וסידרו את אנשי החיל לקראת לחימה [מצודת ציון]. ההתנגשות אירעה במַּעֲרָכָה, שהיא שטח ממוצע ומוגדר שנקבע בין שני המחנות לשם ניהול הקרב [מלבי"ם, מצודת ציון].
באשר לביטוי וַתִּטֹּשׁ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת התפשטות ופיזור, כלומר המלחמה התרחבה והלוחמים נפוצו על פני השדה [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת גישה זו, יש המבינים את המילה מלשון עזיבה ונטישה, אך נחלקים בשאלה מי נטש את המערכה. גישה אחת מסבירה כי בני ישראל הם שעזבו את המלחמה ונסו מפני הפלשתים, ודווקא הבריחה הזו היא שהובילה למפלתם, שכן תחילת הנפילה היא המנוסה [אברבנאל]. גישה שניה מציעה כי הפלשתים הם אלו שהרפו את ידיהם ונטשו את הלחימה, ובכל זאת ישראל הוכו. לפי פירוש זה, המפלה נבעה מחטאיהם הרבים של ישראל, ואולי אף הרגו איש את רעהו, כדי להורות שהחטא הוא הממית ולא רק חרב האויב [אלשיך].
בסופו של המהלך, וַיִּנָּגֶף ישראל, כלומר ספג מכה והוכרע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שקרוב לארבעת אלפים איש נפלו, אין מדובר בתבוסה מוחלטת או בהשמדת הצבא כולו. הלוחמים ששרדו לא נסו איש לביתו כדי להתפזר לחלוטין, אלא נסוגו חזרה אל המחנה שלהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אופי זה של תבוסה חלקית גרם לזקני העם לחשוב בטעות כי לא מדובר בעונש ישיר מאת ה׳ על חטאיהם, אלא בהיעדר השגחה זמני, מה שהוביל אותם בהמשך להתחכם ולהביא את ארון הברית לשדה הקרב מתוך אמונה שהארון עצמו יושיע אותם [אברבנאל].