מפלת ישראל במערכה זו לא הייתה עוד הפסד בקרב מקומי על גבולות נחלה, אלא תבוסה צבאית מכרעת וכוללת שנבעה מסיבות רוחניות. שורש המפלה טמון בכך שבני עלי לא יראו את ה' ולא כיבדו אותו, ועל כן הוסרה מהם העזרה האלוהית. לעומתם, הפלשתים דווקא גילו יראה וכבוד כלפי ה', ולכן הצליחו במלחמתם [אברבנאל].
התבוסה בקרב התאפיינה בהתפרקות מוחלטת של הצבא. בניגוד למערכה הקודמת שבה צבא ישראל נסוג לאחור באופן מסודר אל המחנה, הפעם וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו – החיילים קמו, ברחו והתפזרו ללא כל סדר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אובדן העשתונות והמנוסה המבוהלת הם שהובילו לכך שוַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד [מלבי"ם].
תוצאות הקרב היו קשות, כאשר וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי. המונח רַגְלִי מציין כי מדובר בהולכי רגל בלבד, ולא בפרשים הרוכבים על סוסים [מצודת ציון]. אף על פי שמספר הנפגעים היה עצום, ייתכן שלא כל השלושים אלף היו חללים שמתו בפועל, אך מדובר ללא ספק במפלה נרחבת וקשה במיוחד [ביאור שטיינזלץ].