רגעי הלידה הפתאומית והטרגית נשזרים בצל המוות המתקרב. הנשים הסובבות את היולדת מנסות להעניק לה שביב של תקווה ונחמה בתוך האסון הכבד, אך עומק הייאוש הופך את דבריהן לחסרי משמעות.
וּכְעֵת מוּתָהּ, כאשר המוות הלך והתקרב בעקבות הלידה הפתאומית [מצודת דוד], פנו אליה הנשים הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ כדי לסייע לה [ביאור שטיינזלץ]. הן קראו לעברה אַל תִּירְאִי, כלומר אל תפחדי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ. הפרשנים מציעים שני רבדים להבנת נחמה זו. מצד אחד, זהו ניסיון פשוט לנחם אותה על הטרגדיה הקשה שחוותה באמצעות הבשורה המשמחת על הולדת הבן [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המציעים הסבר פסיכולוגי עמוק יותר, לפיו הנשים סברו שהיולדת מבועתת מהמחשבה שגם היא תמות בשל המזל הרע שפקד את משפחתה. משום כך, הן הרגיעו אותה שהולדת בן זכר "מרפאת" את המשפחה וקוטעת את שרשרת האסונות, ולכן אין לה עוד סיבה לפחד [מצודת דוד].
למרות דברי העידוד, היולדת לֹא עָנְתָה, כלומר לא השיבה להן [מצודת ציון], וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ. משמעות המילה שָׁתָה היא שמה, מלשון שימת לב [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מתוך אומללותה העמוקה היא כלל לא התייחסה לדברי הנשים, שכן כבר אבד לה הרצון לחיות והיא הייתה אדישה לחלוטין לבשורת הלידה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].