יצא לכם פעם לראות שתי קבוצות מתכוננות לתחרות חשובה ומסדרות את המשתתפים שלהן מראש? כך בדיוק קרה כשבני ישראל והפלשתים נפגשו לעימות גדול. הפלשתים וַיַּעַרְכוּ את הצבא שלהם, כלומר הם ארגנו וסידרו את הלוחמים שלהם לקראת ההתנגשות. הקרב עצמו התרחש במַּעֲרָכָה, שזהו השטח המוגדר שנקבע בדיוק באמצע, בין שני המחנות.
כשהמלחמה התחילה היא לא נשארה במקום אחד. המילה וַתִּטֹּשׁ מלמדת אותנו שהלחימה התפשטה, והלוחמים התפזרו על פני שדה הקרב כולו. לצערנו, בסופו של דבר ישראל וַיִּנָּגֶף, שזה אומר שהם ספגו מכה קשה והפסידו.
למרות שבני ישראל איבדו לוחמים רבים, זו לא הייתה מכה מוחלטת שהשמידה את כל הצבא. החיילים ששרדו לא ברחו בבהלה כל אחד לביתו, אלא נסוגו חזרה אל המחנה שלהם. בגלל שהם לא הפסידו לגמרי, זקני העם טעו לחשוב. הם האמינו שזה לא היה עונש ישיר מאת ה׳ על המעשים שלהם, אלא שפשוט ה׳ לא השגיח עליהם באותו רגע. הטעות הזו הובילה אותם בהמשך לחשוב על רעיון חדש: להביא את ארון הברית לשדה הקרב, מתוך תקווה מוטעית שהארון עצמו הוא זה שינצח עבורם את המלחמה.