ישעיהו, פרק כ״א, פסוק ד׳

מלך בבל חווה מעבר פתאומי משיא של ניצחון לאימה משתקת, וזועק תָּעָה לְבָבִי מתוך אובדן עשתונות ובלבול של אדם שאבד בדרך. המצוקה הנפשית הופכת לרעדה גופנית קשה ולהתפרקות כוחות החיים, מצב המתואר במילים פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי, ויש שקישרו אימה זו לפחד מפני פסלי עבודה זרה. מוקד הזעזוע הוא אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי, כלומר אותו לילה של משתה גדול שהמלך אהב וציפה לו, או לחלופין, תחושתו שכל תאוותיו נעקרו ממנו בבת אחת. ה' הפך את חגיגת המלך לאימה משתקת, והוא ששָׂם לִי לַחֲרָדָה את המציאות כולה בעקבות הופעת יד מסתורית שבישרה על כיבוש העיר. המעבר החד מליל השמחה אל חזון המוות הקרב העצים את הבהלה, וקרע את נפש המלך בין העליצות שהייתה לבין הפחד הגדול.