מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל מושתתת על הרצון להעניק להם זכויות והכוונה רוחנית, גם כאשר המציאות ההיסטורית נראית כסותרת זאת. המילה חָפֵץ מבטאת רצון, והמילה וְיַאְדִּיר משמעותה מתן תוקף וחוזק [מצודת ציון]. ה' מעצים את התורה בשני ממדים: יַגְדִּיל מכוון לריבוי בכמות, בעוד וְיַאְדִּיר מכוון להתעצמות באיכות [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' הרבה לישראל תורה ומצוות, מעבר למה שניתן לשאר האומות, לא כדי להכביד עליהם, אלא כדי לזכות אותם, להצדיקם ולהובילם לאושר ולדבקות רוחנית [מלבי"ם]. מטרתו היא לפקוח את אוזני העם לצדק [רש"י], ולעודד כל אדם להדריך את זולתו בדרך הישר, כך שתרבה הדעת בעם [מצודת דוד]. לשם כך, ה' שלח את הנביאים והעניק להם השגות רוחניות כה עמוקות עד שניתקו מן העולם החומרי, הכול במטרה ללמד ולהעצים את התורה בקרב ישראל [אברבנאל].
ביחס לביטוי לְמַעַן צִדְקוֹ, מתעוררת השאלה בזכות מי נעשית הגדלת התורה. פרשנים רבים מסכימים כי הדבר אינו נובע מזכויותיו של העם, אלא מחסדו וצדקתו של ה' עצמו [רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה]. עם זאת, ישנה גישה הרואה במילה צדק רמז לשכינה ולתורה שבעל פה. לפי השקפה זו, ה' חפץ לגאול את ישראל למען כבוד השכינה השרויה עמם בגלות, ולשם כך הוא מרחיב את גבולות התורה שבעל פה ומעניק לחכמים את הכוח לחדש בה חידושים [חומת אנך, אדרת אליהו].
לצד המשמעות ההיסטורית והרוחנית, מפרשים רבים ממקדים את הפסוק באחרית הימים ובתקופת הגאולה. אף על פי שבהווה העם עשוי להיות שרוי בעיוורון רוחני, בחירשות או בשפלות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], לעתיד לבוא יעניק ה' לעם חוכמה עצומה ללימוד התורה [צאינה וראינה]. התפשטות לימוד התורה בדורות שלפני ביאת המשיח נועדה להכשיר את העם ולעשותו מסוגל לגאולה [אדרת אליהו]. יתרה מכך, עצם גאולתם של ישראל ממצבם השפל תהווה בעצמה הוראה אדירה ו"תורה גדולה" עבור אומות העולם, שיכירו בכך שיד ה' עשתה זאת [שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי ה' ממתין להראות את צדקתו עד שיגדיל את תורתו, כדי להטיל פחד על אלו שבחרו לעזוב אותה [אבן עזרא].