הכרזה אלוהית זו מציגה את ריבונותו המוחלטת של ה' בעולם, את ייחודיות שמו ואת הבלעדיות של פעולותיו בהיסטוריה. מתוך תוקף זה, ה' מבהיר כי ההכרה בגדולתו לא תיוחס עוד לכוחות זרים או לאלילים.
בביאור המילים אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי, הפרשנים מסבירים כי שם זה מורה על אדנות, כוח ושליטה מוחלטת על העולם כולו [רש"י, צאינה וראינה]. זהו שמו המיוחד והעצמי של ה', המעיד על אמיתות קיומו, בשונה מהתואר הכללי "אלוהים" שאותו עובדי האלילים מייחסים גם לפסילים שלהם [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, מצודת דוד]. מבחינה רעיונית, שם זה מקפל בתוכו את עצמותו של ה' כמחויב המציאות, שאינו תלוי בדבר ונשגב מהשגה אנושית, אך בה בעת מוכר לנבראיו דרך השגחתו ופעולותיו בעולם [מלבי"ם].
בהמשך, ההצהרה וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן מבטאת את סירובו של ה' לאפשר לגורם אחר להשתמש בשמו או לקחת לעצמו את ההוקרה על מעשיו [ביאור שטיינזלץ], כדוגמת גילוי העתידות לנביאים, שהוא כבוד השמור לה' בלבד [אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסבירים חלק זה על רקע היסטורי: עד כה, ה' האריך אפו ולא מיהר לעשות משפט ברשעים. שתיקה זו גרמה לאומות לטעות, לנטות אחר אלילים ולכבד אותם. ואולם, ה' מצהיר כי לעתיד לבוא, כאשר יוציא את ישראל מהגלות ויעשה שפטים ברשעים, יכירו הכל בייחודו, וכבודו לא יינתן עוד לאחרים [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה, שד"ל].
לגבי הסיום וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים, הפרשנים מעירים כי מילת השלילה מהצלע הקודמת ממשיכה גם לכאן, כך שיש לקרוא זאת: "ולא אתן תהלתי לפסילים" – כלומר, המעשים שראוי להלל בהם את ה', לא ייוחסו עוד לעבודת אלילים [רד"ק, מצודת דוד].
הבחנה מעניינת עולה מתוך ההבדל בין המילים כְבוֹדִי לבין תְהִלָּתִי. בעוד ש"כבוד" מתייחס לגדולתו העצמית והטבעית של ה', הרי ש"תהלה" ניתנת על פעולות מוחשיות הנובעות מרצון, בחירה והשגחה. דרך הבחנה זו, הפסוק שולל שתי תפיסות עולם שגויות: מחד גיסא, תפיסת הפילוסופים המכחישים את רצונו והשגחתו של ה', ומייחסים את כבודו לחוקי הטבע העיוורים. מאידך גיסא, תפיסתם של עובדי האלילים, שמאמינים אמנם בפעולות ניסיות, אך מייחסים את התהילה עליהן לפסילים גשמיים [מלבי"ם].