קריאה נבואית זו מציגה פרדוקס לכאורה: כיצד יכולים החרשים לשמוע והעיוורים לראות? אולם, הנביא אינו פונה לאנשים בעלי לקות פיזית, אלא משתמש בדימוי חריף כדי לעורר מתרדמה רוחנית. הפנייה נועדה לזעזע את השומעים, להסביר את סיבת צרותיהם ולגרום להם להפעיל את חושיהם הפנימיים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מופנה כלפי עם ישראל. החרשות והעיוורון מתארים מצב של אטימות הלב והשכל [אבן עזרא]. בני ישראל אוטמים את אוזניהם משמוע את דבר ה' ואת תוכחת הנביאים, ועוצמים את עיניהם מראות את מצוותיו ונפלאותיו [מצודת דוד, צאינה וראינה].
נשאלת השאלה מדוע דווקא ישראל זוכים לכינויים אלו. הרי עץ ואבן אינם נחשבים עיוורים, משום שמעולם לא היה להם פוטנציאל לראות, וכך גם אומות העולם שלא זכו לנבואה אינן מואשמות בעיוורון רוחני. התואר "עיוור" או "חירש" מתאים רק למי שניחן בטבעו ביכולת לראות ולשמוע. לישראל ישנם "חושים פנימיים" – העין השכלית להשגת פלאי ה', והאוזן הפנימית לקליטת הנבואה – אך הם בוחרים מרצונם שלא להשתמש בהם, ולכן האשמה מופנית אליהם [מלבי"ם, אברבנאל].
הנביא קורא להם: הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ – פתחו את אוזניכם לדבר ה', וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ – מילה המבטאת הסתכלות והתבוננות מעמיקה [מצודת ציון] – לִרְאוֹת את הטובה הגדולה והשינוי שה' עתיד לחולל בעולם. אם הם יתבוננו בנבואות העבר שהתגשמו, הם יבינו שגם נבואות הגאולה העתידיות יתקיימו ועליהם להיטיב את דרכיהם [רד"ק, שטיינזלץ]. מול קריאת ההתעוררות של ה', מתגלה תמונת מצב אירונית: לא רק שעם ישראל אוטמים את עצמם מבחירה, אלא שהם אף מטיחים בנביאים השלוחים אליהם שהנביאים עצמם הם החירשים והעיוורים האמיתיים [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה ולפיה הפסוק אינו מופנה לישראל, אלא דווקא לאומות העולם. לפי פירוש זה, ה' קורא לגויים לפקוח את עיניהם ולראות את גאולת ישראל. הגויים ייווכחו כי התשועה העתידית לא נבעה מגבורתם של ישראל, שהרי בגלותם הם היו חלשים, נעלבים ופסיביים כמו חירשים ועיוורים, אלא מידו המכוונת של ה' בלבד [שד"ל].