התגלות ה' לנביא נשענת על רצף היסטורי שבו התגשמות נבואות העבר מהווה ערובה לאמינותן של נבואות העתיד. המילים הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ מתייחסות לנבואות עבר שכבר התממשו והתגשמו במציאות [ביאור שטיינזלץ]. באשר לזיהוין המדויק של נבואות אלו, קיימות גישות שונות. גישה אחת רואה בכך התייחסות להבטחה ההיסטורית שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים על גלות מצרים והיציאה ממנה [רש"י]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בנבואות קרובות יותר, אלו שניבא ישעיהו על מפלת סנחריב וכבר התקיימו בימיו [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, צאינה וראינה]. אזכור העבר אינו מקרי, שכן נביא המגיד עתידות זוכה לאמון כאשר דבריו הקודמים התקיימו. לכן, ה' מציין שמאחר שהנבואות הראשונות התקיימו במלואן, העם יכול לדעת בביטחון שגם הנבואות הבאות יתקיימו [מלבי"ם, רד"ק].
על בסיס אמון זה, ה' מצהיר וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד. אלו הן נבואות חדשות שהעם טרם שמע. בעוד שיש מי שמפרש כי מדובר בהבטחה הנוגעת לגלות השנייה [רש"י], רוב הפרשנים מסכימים כי ה"חדשות" הן בשורת הגאולה העתידית, ובפרט הגאולה מגלות בבל [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. ייחודן של נבואות אלו מודגש במילים בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם. ה' מכריז על האירועים העתידיים עוד לפני שהם מתחילים להתגלות במציאות או להראות סימני התממשות כלשהם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. השימוש בפועל תִּצְמַחְנָה הוא מטפורי: כשם שצמח חבוי בתוך האדמה ורק לאחר מכן מתחדש, בוקע ומתגלה על פני השטח, כך גם תשועת ישראל עתידה להתגלות לאחר תקופה של הסתרה [רד"ק].