התעלמות מאזהרות אלוהיות והעיוורון הרוחני של העם מובילים להסלמה הדרגתית של הפורענות, אשר מתחילה במעגלים החיצוניים ולבסוף פוגעת בעם עצמו.
בראשית הפורענות, ה' מעניש את העם בעוצמה רבה: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה. המילה עֱזוּז מבטאת כוח וחוזק [מצודת ציון, רד"ק]. באשר לביטוי חֵמָה אַפּוֹ, הפרשנים נחלקו במשמעותו. יש שראו בכך כפל של מילים נרדפות שנועדו להדגיש את עוצמת הכעס [מצודת ציון]. מנגד, יש שהסבירו כי מדובר בשני רבדים שונים של כעס אלוהי: "חמה" היא הכעס הפנימי והעמוק של ה', בעוד ש"אף" הוא הביטוי החיצוני והמעשי של אותו כעס, הבא לידי ביטוי בעונש הגלוי [מלבי"ם]. מבחינה לשונית, יש שפירשו את הביטוי כסמיכות, כלומר "חמת אפו" [אבן עזרא, רד"ק], ויש שטענו כי המילים עומדות בפני עצמן, והכוונה היא שה' שפך עליהם אש וחמימות שהם למעשה אפו [שד"ל].
השלב הראשון של הפורענות מתאפיין בפגיעה היקפית: וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. הפועל מלהט נגזר מלשון אש בוערת ושרפה [מצודת ציון, אבן עזרא]. האש הבוערת מפורשת על ידי חלק מהפרשנים כסמל למלחמה עצמה [רד"ק], בעוד אחרים רואים בה ביטוי לחמתו של ה' [שד"ל]. הפגיעה "מסביב" מוסברת בשני אופנים מרכזיים: לפי גישה אחת, ה' החריב תחילה את אומות העולם שסביב ישראל, כדי שהעם יראה, יקח מוסר וישוב בתשובה [רש"י]. לפי גישה שנייה, היסטורית יותר, מדובר באויב, דוגמת סנחריב, שהחריב תחילה את ערי השדה של יהודה סביב ירושלים, בזמן שיושבי העיר עדיין חשו בטוחים [רד"ק, מלבי"ם].
למרות האזהרות הברורות, תגובת העם היא אטימות מוחלטת: וְלֹא יָדָע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם היה עיוור מבחינה רוחנית; הם לא השכילו להבין שהצרות אינן מקריות אלא באות בהשגחה מאת ה' בעקבות חטאיהם, ולכן גם לא שבו בתשובה. עם זאת, יש המדגישים כי העם למעשה ידע והבין את המתרחש, אך בחר לזלזל ולהתעלם מן האזהרות [רש"י]. פירוש חריג ושונה מציע כי המילים "ולא ידע" אינן מתארות חוסר הבנה, אלא את מהירות הפורענות – האש אחזה בהם פתאום, עוד בטרם הספיקו להבחין בה [שד"ל].
בעקבות ההתעלמות, הפורענות מחריפה ופוגעת בלב ליבו של העם: וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב. לאחר שהאש בערה מסביב, היא עוברת לבעור בעם עצמו, או במובן ההיסטורי – האויב מגיע עד שערי ירושלים [רש"י, מלבי"ם, רד"ק]. הטרגדיה הגדולה המשתקפת בסוף הפסוק היא שגם כאשר הצרה פוגעת בגופם ממש והם חשים את כוויותיה, הם עדיין מסרבים לקחת את הדברים לתשומת ליבם ולשוב אל ה', למרות שאילו היו עושים זאת, ה' היה מוחל להם ומסיר את קצפו מעליהם [מלבי"ם, מצודת דוד].