הנביא מציב קריאה נוקבת להתבוננות עמוקה ולהבנת המציאות ההיסטורית והרוחנית. זוהי דרישה להטות אוזן לא רק למאורעות ההווה, אלא למשמעות הנסתרת שלהם ולהשלכותיהם.
הפרשנים נחלקו בשאלה למי מופנית הקריאה מִי בָכֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא פונה אל עם ישראל, ודורש מהם להאזין לתוכחה ולתת את הלב לסיבות שהובילו למצבם הקשה ולחורבנם [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, שד"ל מציע פירוש ייחודי ולפיו הפנייה מיועדת דווקא לאומות העולם. לפי גישתו, הנביא מאתגר את הגויים להבין שגלות ישראל אינה נובעת מניצחון האומות, אלא מכך שה' מסר את עמו בידם בגלל חטאיהם. מתוך הבנה זו, על האומות להסיק שה' עתיד בסופו של דבר לגאול את בניו ולנקום את נקמתם.
הפעלים יַאֲזִין וכן יַקְשִׁב מבטאים קשב רב, שמיעה באוזניים והפניית תשומת הלב המלאה לדברים שייאמרו בהמשך [מצודת ציון, רש"י].
עיקר הדיון הפרשני מתמקד במשמעות המילה לְאָחוֹר. הגישה המרכזית מסבירה שהכוונה היא לעתיד, לאחרית הימים ולתוצאה הסופית של המאורעות. כלומר, הנביא קורא לשמוע ולהבין את מה שעתיד להתרחש בסוף התהליך ולהפיק מכך לקחים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רש"י מדגיש בהקשר זה כי כל שימוש במילה זו במקרא מכוון לזמן עתיד.
מנגד, המלבי"ם מציג גישה פילוסופית השמה דגש על חקירה הגיונית. לטענתו, בדרך כלל בני אדם מסיקים מסקנות מן הסיבה אל התוצאה, אך כאן נדרשת חשיבה הפוכה, מן התוצאה אל הסיבה. התבוננות "לאחור" על סבלם של ישראל מוכיחה כי המאורעות אינם פרי המקרה העיוור, אלא תוצאה ישירה של רצון ה' והשגחתו.