הנבואה נושאת מסר של שחרור והארה, ומכוונת אל המעבר ממצב של עיוורון וכליאה אל מציאות של חירות וראייה בהירה. ההבטחה הניצבת במרכז הדברים נוגעת לגאולה פיזית ורוחנית כאחד, שבה החושך מפנה את מקומו לאור.
ההבטחה לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת מתפרשת בשני רבדים עיקריים. ברובד הלאומי וההיסטורי, העיוורון מתאר את מצבו של העם בגלות, שעיניו כהו מרוב הצרות ומהשהייה הממושכת בחשכת השעבוד [רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה]. ברובד הרוחני, העיוורון מבטא חוסר יכולת להבחין בפועלו ובגבורתו של ה'. האור אכן קיים במציאות, אך העם עיוור מלהבחין בו. פקיחת העיניים היא למעשה תהליך של השכלה, הבנת התורה והתעוררות רוחנית שנועדה להשיב את העם אל בוראו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, נחל שורק]. יש המוסיפים כי ה' הוא שנסך על העם רוח תרדמה ועיוורון רוחני, ומתוך רחמים עצומים הוא עתיד גם להשיב להם את מאור עיניהם וגם להוציאם לחירות [חומת אנך].
פעולת השחרור, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר וכן מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ, מתייחסת להוצאת הכלואים ממקום מאסרם הסגור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מבחינים בין המושגים: בעוד שהשוהה בתוך בֵּית כֶּלֶא הוא אדם הכלוא במבנה ונמנע ממנו לצאת, המילה אַסִּיר מעידה על אדם שכפות וקשור פיזית [מלבי"ם].
קיים קשר הדוק בין פקיחת העיניים לבין היציאה מהכלא, שכן ההתעוררות הרוחנית היא זו שמובילה לשחרור הפיזי מהמאסר [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבטחה מכוונת לבשורת הגאולה של עם ישראל מגלות בבל. עם זאת, יש המחלקים את תיאורי הכליאה לשני מצבים שונים שבהם נתון העם: ה"אסיר" הכבול מסמל את שבטי יהודה ובנימין המפוזרים ואסורים בכבלי עוני, ואילו "יושבי חושך" הנמצאים בבית הכלא מרמזים לעשרת השבטים האבודים, שגלו למקומות נסתרים ונעלמו מעין כל [מלבי"ם].
לצד הגאולה הלאומית, השחרור מהמסגר והכלא מקבל גם משמעות של עשיית צדק חברתי ופדיית נדכאים מכבליהם [ביאור שטיינזלץ], ואף משמעות פנימית של גאולת נשמות וניצוצות של קדושה שהיו כלואים ושקועים בתוך החושך [נחל שורק].