הנביא משרטט דמות של מנהיג או עבד ה׳ שגדולתו מתבטאת דווקא בעדינותו, ברחמיו ובמחויבותו המוחלטת לצדק, ולא בשימוש בכוח או בכפייה. הוא מגן על הפגיעים ביותר ומוודא שהמשפט ייעשה ללא משוא פנים וללא עיוותים.
הדימויים בפסוק מציגים חפצים שבריריים: קָנֶה רָצוּץ הוא מטה או קנה מרוסק שקרוב להישבר לחלוטין, ופִשְׁתָּה כֵהָה היא פתילת פשתן לחה שעכורה באורה, הולכת ודועכת וקרובה להיכבות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדימויים אלו מייצגים את האנשים החלשים, העניים והנדכאים בחברה. המנהיג ינהג בהם בנחת ובעדינות כה רבה, עד שאפילו תשושי הכוח לא ירגישו לחץ מצידו. הוא לא ינצל את חולשתם ולא יחניף לחזקים ולגדולים על חשבונם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. דרכו היא דרך של הימנעות מוחלטת מהפעלת כוח רשע וכפייה [אבן עזרא].
לעומת הפירוש החברתי, יש הרואים בדימויים אלו משל למצבם הרוחני של החוטאים. בניגוד לנביאי עבר שהענישו רשעים בחומרה והרגו בהם, מנהיג זה לא ישמיד אותם. הקָנֶה רָצוּץ מסמל אנשים שחטאו בתאוות גופניות שהרסו את כוחם, והפִשְׁתָּה כֵהָה מסמלת אנשים ששכלם, שהיה אמור להאיר כנר, הוחשך על ידי דעות של כפירה. מטרתו אינה להשמידם, אלא להאיר להם את האמת כדי שישובו בתשובה [מלבי"ם].
זווית ראייה נוספת מעתיקה את הדימויים למישור הלאומי וההיסטורי. שבריריות הקנה משקפת את שפלותם של ישראל בגלות. למרות מצבם הירוד והנמוך, דווקא דרכם יצלח רצון ה׳ ותתגלה האמת בעולם [שד"ל]. מנגד, יש שפירשו כי הנביא פשוט נמנע מלהזיק לאומות אחרות בנבואתו, ומסתפק באמירת האמת שנגזרה עליהן מאת ה׳ [אבן עזרא].
סיומו של הפסוק, לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט, מבהיר כי העדינות והרכות של המנהיג אינן מעידות על חולשה או על רפיון בדין. למרות יחסו המגונן כלפי החלשים, הוא לא יטה את המשפט אלא יוציא אותו לאורו האמיתי והמדויק, ושום מזימה לא תעלם מעיניו [רד"ק, מצודת דוד]. עשיית הצדק הזו תוביל בסופו של דבר להכרעת הדין העולמי נגד האלילות ולגילוי ייחודו של ה׳ בעולם כולו [שד"ל].