קריאה עולמית להלל את ה' מהדהדת מתוך המקומות הנידחים והשוממים ביותר. שמחת הגאולה כה עצומה, עד שהיא מקיפה לא רק את האזורים המיושבים, אלא גם את שבטי הנוודים, ההרים המבודדים ומעמקי המדבר.
הפרשנים מסכימים כי המילה יִשְׂאוּ משמעותה נשיאת קול בשירה. שירה זו תבקע מאזור מִדְבָּר וְעָרָיו, כלומר מארץ ערב ומערי המדבר המבודדות מן היישוב המרכזי [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם]. משם תעבור השמחה אל חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר, שהם הכפרים הפתוחים, האוהלים ומקומות החנייה המפוזרים שבהם יושבים בני שבט קדר הנוודים [רד"ק, אבן עזרא, צאינה וראינה].
באשר לסיבה שבעטיה מוזכרים דווקא המדבר ושבט קדר, ישנן כמה גישות. דעה אחת מסבירה כי אלו הם אזורים הקרובים לארץ ישראל, והשמחה קשורה לחזרת העם מגלות בבל [שד"ל]. בנוסף, בני קדר היושבים במדבר יראו את עם ישראל חולף על פניהם בדרכו חזרה מן הגלות, ועל כן יפצחו בשיר [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים זאת כהבטחה לעתיד, לפיה אוהליו הארעיים של מדבר קדר יהפכו לערים ולחצרים קבועים ומיושבים [רש"י].
משם עולה השירה אל המקומות הגבוהים. יֹשְׁבֵי סֶלַע הם העמים היושבים במבצרים ומגדלים הבנויים על צוקים [רד"ק, אבן עזרא], או אנשים בודדים החיים בהר [מלבי"ם], ויש אף המפרשים זאת על חיות הבר שוכנות הסלעים [צאינה וראינה]. גישה מדרשית ייחודית רואה ביושבי הסלע רמז למתים שעתידים לקום לתחייה [רש"י].
אותם שוכני הרים, הרואים מרחוק את ההולכים במדבר, מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ ויספרו ליושבים למטה על הפלא שהם רואים [רד"ק, מלבי"ם]. המילה יִצְוָחוּ מבטאת הרמת קול צעקה. אף על פי ששורש זה משמש במקרא לעיתים קרובות לתיאור זעקת שבר וכאב, הפרשנים מסכימים כי בפסוק זה מדובר בצוחה של שמחה, תהילה ושבח לה' [מצודת דוד, שד"ל, אבן עזרא].