בפסוק זה מתאר ה' בגוף ראשון תמורה חדה מתקופה ארוכה של שתיקה והבלגה, להתפרצות עזה של גאולה ונקמה. הדברים מכוונים כנגד אומות העולם, שטעו לחשוב כי לה' אין כוח להושיע את עמו [אבן עזרא].
החלק הראשון של הפסוק מתאר את תקופת הגלות: הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק. רוב הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מתייחסות לשתיקתו הממושכת של ה' לנוכח חורבן הבית וסבלם של ישראל בגלות. המילים הֶחֱשֵׁיתִי וכן אַחֲרִישׁ אינן מבטאות רק חוסר דיבור, אלא העדר פעולה והתערבות, כאילו ה' עושה עצמו כחירש ואינו מגיב [שד"ל, מלבי"ם]. המילה אֶתְאַפָּק מלמדת על כך שה' כבש את כעסו בכוח והסתיר את רצונו האמיתי, בדומה לאדם המאמץ את כוחותיו כדי להסתיר את רגשותיו [רד"ק, מצודת דוד].
אולם, מגיע רגע שבו לא ניתן עוד להכיל את הכעס והצער, וכאן חל המפנה: כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה. המילה אֶפְעֶה משמעותה צעקה וזעקה. הדימוי הוא לאישה הרה שכובשת את כאבה, אך בהגיע שעת הלידה היא פורצת בצעקה גדולה. כך ה' יזעק וישאג על האויבים הרשעים [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם], ומתוך צעקות הכאב הללו תיוולד הגאולה [ביאור שטיינזלץ].
לגבי סיום הפסוק, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד, ניכרות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילים כתיאור פיזי של נשימה מתוך כעס ומאמץ. אֶשֹּׁם (מלשון נשימה והוצאת אוויר) וכן וְאֶשְׁאַף (הכנסת אוויר) מתארים נשימות קצרות, מהירות ותכופות המתרחשות יָחַד, כדרכו של אדם המלא בקצף וזעם או כאישה הכורעת ללדת [מלבי"ם, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת מילים אלו כתיאור של חורבן האויב. אֶשֹּׁם מלשון שממה, וכן וְאֶשְׁאַף מלשון בליעה והשחתה. כלומר, ה' ימיט שממה על האויבים ויבלע את כולם בבת אחת [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, צאינה וראינה].
לצד גישות אלו, ישנו פירוש המשלב משמעויות פנימיות ורגשיות: אֶשֹּׁם מבטא בהלה וסערת רגשות, בעוד וְאֶשְׁאַף מבטא את התשוקה והרצון העז להשמיד את כל האויבים יחדיו [רש"י].