חורבן האומה והגלות אינם פרי של מקרה היסטורי עיוור, אלא תוצאה ישירה של השגחה אלוהית המגיבה למצבם הרוחני של העם. השאלה הפותחת מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים באה להדגיש כי מסירת ישראל לגזל ולשוד לא קרתה במקרה, אלא מאת ה׳ כעונש על חטאיהם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה לִמְשִׁסָּה נכתבת עם האות ו' (למשוסה) ונקראת בלעדיה, אך המשמעות זהה, כאשר האות ו' באה במקום הכפלת האות [רד"ק].
ישנה הבחנה פנימית בפסוק בין חלקי העם: השם יַעֲקֹב מכוון להמון העם שניתנו להשחתה ולביזה פיזית, בעוד השם יִשְׂרָאֵל מכוון לשרים ולגדולים שרכושם נלקח מהם [מלבי"ם]. הכפילות של הפגיעה בנפשות ובממון מוסברת בכך שבניגוד לדיני אדם, בדיני שמים ניתן להעניש אדם גם בעונש גופני וגם בתשלום ממון במקביל [חומת אנך].
התשובה למקור הפורענות טמונה במילים הֲלֹא ה׳ זוּ חָטָאנוּ לוֹ. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה זוּ משמעותה "אשר", כלומר ה׳ אשר חטאנו לו [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. גישה מקבילה רואה במילה זו הצבעה על הסיבה עצמה, כלומר החטא הוא זה שגרם לביזה [רש"י, מצודת דוד]. רובד עמוק יותר מציע כי עצם התורה והמצוות שה׳ נתן כדי לזכות את ישראל, הפכו לסיבת העונש החמור, משום שהם מרדו דווקא באותם אמצעים שנועדו להיטיב עמם והשיבו טובה תחת רעה [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ, המילה אָבוּ פירושה רצו [מצודות, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מתאר תהליך כפול של הידרדרות: תחילה חוסר רצון פנימי בלב ללכת בדרכי ה׳, ולאחר מכן עבירה בפועל על התורה [מלבי"ם].
הפרשנים שמים לב למעבר הלשוני החד בגופים, מגוף ראשון רבים ("חטאנו") לגוף שלישי נסתר ("ולא אבו", "ולא שמעו"). תופעה זו מוסברת בכמה דרכים: יש שרואים בכך דרך התבטאות מקראית רגילה, המגוונת בכינויים שונים באותו משפט מבלי לשנות את המשמעות [רד"ק]. אחרים מסבירים שהנביא אומר "חטאנו" כדי לשתף את עצמו באשמת העם [שד"ל]. פרשנות מרכזית נוספת מבחינה בין הדורות: "חטאנו" מתייחס לדור הנוכחי, ואילו "ולא אבו" מתייחס לאבותינו בעבר [רש"י, אבן עזרא]. שילוב זה של עוונו המצטבר של דור האבות, יחד עם חטאי הבנים המורדים במזיד, יצר החזקה של חטא שהצדיקה את העונש הכבד והכפול של פגיעה בנפש וברכוש [חומת אנך].