ישעיהו, פרק מ״ב, פסוק כ״ד

חורבן האומה אינו מקרה עיוור, אלא עונש מאת ה' על חטאי העם, והשאלה מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים נועדה להדגיש כי מסירת העם לשוד ולביזה הגיעה ממנו. הפגיעה הכפולה הקיפה את כולם, כאשר השם יַעֲקֹב מייצג את המון העם שנפגעו בגופם, ואילו השם יִשְׂרָאֵל מכוון למנהיגים ולגדולים שרכושם נלקח מהם. התשובה לפורענות היא הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, כלומר ה' אשר חטאנו לו הוא זה שהענישנו בגלל מעשינו, והנביא משתמש בלשון רבים כדי לכלול את עצמו באשמת הדור הנוכחי. עוונו של הדור הצטבר יחד עם חטאי דורות העבר שוְלֹא אָבוּ, כלומר לא רצו, בִדְרָכָיו הָלוֹךְ. תהליך הידרדרות זה החל בחוסר רצון פנימי והמשיך למרד של ממש כאשר וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ, כך שהתורה עצמה שנועדה להיטיב עמם הפכה לסיבת העונש.