באחרית הימים, כשתגיע ההכרה האוניברסלית במלכות ה', ייווצר פער עמוק בין מי ששמר אמונים לאל לבין מי שמרד בו. הפסוק מציג את ההכרה הבלעדית במקור הצדק והכוח, ואת הבושה שתלווה את אלו שהתכחשו לו.
תחבירו של הפסוק מורכב, והפרשנים מציינים כי סדר המילים בו נראה הפוך או מסורס [רש"י, מלבי"ם, שד"ל]. בשל כך, קיימות מספר גישות מרכזיות להבנת חלקו הראשון של הפסוק, אַךְ בַּיהֹוָה לִי אָמַר צְדָקוֹת וָעֹז.
גישה אחת רואה במילים אלו את הצהרתו האישית של הנביא. הנביא מעיד כי את נבואות העתיד הוא אינו יודע מתוך חכמתו האישית, אלא ה' הוא שדיבר עמו וגילה לו סודות אלו [אבן עזרא, רד"ק]. לחלופין, מדובר בלשון שבועה: הנביא נשבע בה' שהבטיח לו צדק וגבורה לעתיד לבוא [מצודת דוד, רד"ק בשם אביו, אברבנאל].
גישה שנייה קושרת את הפסוק להקשרו הקודם, המתאר כיצד כל לשון תישבע לה'. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מתאר את מה שיאמרו כל בני האדם בעתיד: הם יישבעו אַךְ בַּיהֹוָה, מתוך הבנה שרק בו יש אחיזת אמת, ורק ממנו נובעים צְדָקוֹת – הנהגה בצדק, וָעֹז – כוח, חוזק וניצחון [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, שד"ל].
גישה שלישית ממקדת את הפסוק בהבדל שבין עם ישראל לאומות העולם. אף על פי שבעתיד כל הגויים יכירו בה', ההבטחה הייחודית של צדקות ועוז ניתנה אך ורק לכנסת ישראל. בעוד שאומות העולם יתקרבו אל ה' מתוך חסד בלבד, עם ישראל יגיע מתוך כוח הזכויות של עבודת ה' ושמירת המצוות, ומעמדו יהיה מיוחד ונבדל מזה של שאר העמים [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
חלקו השני של הפסוק מתאר את גורלם של מתנגדי ה': עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בּוֹ. המילה עָדָיו משמעותה אליו [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה הַנֶּחֱרִים גזורה מלשון חרון אף וכעס, ומתארת את אלו שהתגרו, כעסו, נלחמו והכחישו את מציאות ה' או הֵרֵעוּ לעם ישראל לאורך ההיסטוריה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים שמים לב למעבר התחבירי יוצא הדופן מלשון יחיד (יָבוֹא) ללשון רבים (וְיֵבֹשׁוּ). שינוי זה נועד להדגיש כי כל אומה ואומה, או כל אדם ואדם, יגיעו אל ה' בנפרד, אך כולם יחד יחלקו את אותה תחושת בושה [מלבי"ם, רד"ק, מנחת שי, שד"ל]. אותם עמים שמאסו בה' בעבר, ייאלצו לבסוף להתקרב אליו ולהכיר במלכותו, אך הגעתם תהיה מלווה בחרטה עמוקה, בכלימה ובבושת פנים על מעשיהם [רש"י, מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל, שד"ל], ויש המפרשים כי הם יבואו בהכנעה להיות סרים למשמעתם של ישראל [מצודת דוד].