הפסוק מציג משל נוקב הממחיש את חוסר התוחלת והעזות שבהטלת ספק במעשיו ובהחלטותיו של בורא עולם. לאחר שהפסוק הקודם דימה את האדם לחומר המתווכח עם יוצרו, הפסוק הנוכחי מקביל זאת למערכת היחסים הבסיסית ביותר – בן המטיח דברים כלפי הוריו.
המילה הוֹי משמשת כאן כלשון קריאה וזעקה [שד"ל]. הפסוק מתאר אדם הפונה אל אביו ושואל מַה תּוֹלִיד, ואל אמו, המכונה כאן וּלְאִשָּׁה בשל סמיכותה לציון האב [שד"ל], בשאלה מַה תְּחִילִין. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה תְּחִילִין מתייחסת לחבלי הלידה, כלומר הבן שואל את אמו מדוע טרחה וסבלה את כאבי הלידה עבורו. יש המפרשים כי הבן כאילו פונה להוריו עוד בטרם נולד, ודורש מהם שלא יולידו אותו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
בביאור נמשל הפסוק, עולות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הבולטת רואה בכך ביטוי לכפיות טובה קיצונית של אדם הרָב עם יוצרו [רש"י]. המקרא אף מקצר בדבריו ולא מוסיף דבר לאחר המשל, משום שעצם ההשוואה לבן כפוי טובה כלפי הוריו היא שיא הרוע שאין למעלה ממנו [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים את המשל לא מזווית של בן, אלא של אדם זר המבקר את האב, מתוך מחשבה מוטעית שהוא מרחם על הבן יותר מאביו מולידו [רש"י].
ברובד הפילוסופי, השאלה מבטאת תהייה קיומית: הבן שואל מדוע הביאו אותו לעולם שבו נגזר עליו לסבול ולמות. על כך מוסבר כי זוהי טענה של סכלות, שכן ה׳ ברא את האדם מחומר גשמי בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורו, ועצם המציאות והחיים, על אף מגבלות החומר והמוות ההכרחי, הם חסד וטובה לעומת חוסר הקיום [מלבי"ם].
ברובד ההיסטורי והמדיני, הפרשנים קושרים את הפסוק לממלכת בבל. הפסוק לועג ליומרתו של מלך בבל להתנשא על ה׳, בעודו בידו כחומר ביד היוצר. תלונתו של מלך בבל משולה לאדם השואל מדוע ה׳ אפשר מלכתחילה את גלות ישראל ולקיחת כלי המקדש, אם בסופו של דבר בכוונתו להושיעם ולהחזירם לירושלים [רד"ק, מצודת דוד].