שאלת ההשגחה האלוהית והיכולת האנושית להבין או לבקר את מעשי הבורא עומדת במרכז דברי הנבואה כאן. ה׳, המציג את עצמו כקדוש ישראל ויוצרו, מגיב לטענות העולות כלפיו בנוגע להנהגת העולם ולגורלו של העם, ומעמיד את השואלים על מקומם.
המילה הָאֹתִיּוֹת מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כמאורעות העתידים לבוא [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. מנגד, יש המבארים כי הכוונה למאורעות ההווים שקרו לאחרונה [מלבי"ם], או לאותות ומופתים המופיעים בשמיים ובארץ [רש"י]. המילה שְׁאָלוּנִי מנוסחת כלשון ציווי [אבן עזרא], ומשמעותה בקשה לשאול ולדרוש מאת ה׳.
הפרשנים נחלקו בשאלה למי מופנים דברי ה׳ ומהי מהות התשובה. גישה מרכזית אחת גורסת כי הדברים מכוונים כלפי אומות העולם [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. לפי קו חשיבה זה, ה׳ מאתגר את הגויים ואת אליליהם: שאלו אותי על העתידות לבוא, שכן בניגוד לאלילים, אני יודע ומגיד את העתיד. באשר למילים עַל־בָּנַי וְעַל־פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי, ה׳ קורא לאומות לצוות ולבקש מנביאיו שיגידו להם מה יעלה בגורל ישראל, כדי שייווכחו בכוחו. לחלופין, זוהי שאלת תמיהה המופנית לגויים: האם אתם מעלים בדעתכם לצוות עליי כיצד לנהוג בבניי? [אבן עזרא].
גישה שניה רואה בפסוק שיח פנימי בין ה׳ לעמו או לנביאיו. לפי פירוש זה, ה׳ משיב לישראל התוהים ושואלים על סיבת סבלם בגלות בבל. ה׳ עונה להם בתמיהה: וכי אתם צריכים לצוות עליי כיצד לרחם על בניי? כשם שאב מרחם על בניו, כך ה׳ ידאג שכל ייסורי הגלות יתהפכו לטובה [מלבי"ם]. ברוח דומה, יש המסבירים כי ה׳ פונה לנביאים ואומר להם: מותר לכם לשאול אותי על אותות הטבע, אך אל לכם לקרוא תגר ולצוות עליי כיצד לנהוג בישרים, שהרי הישועה כבר תוכננה מראש במחשבה האלוהית [רש"י].
מתוך מכלול הפירושים עולה תמונה שלפיה ה׳ מזמין את האדם לשאול ולחקור על העתיד, אך מציב גבול ברור: אינכם יכולים להורות או לצוות על ה׳ כיצד לנהל את עולמו, בפרט כאשר מדובר בהשגחתו על ישראל, שהם בניו ופועל ידיו [שד"ל, שטיינזלץ].