מבעד לתמורות פוליטיות ומלחמות של אימפריות, מצטיירת תמונה של היפוך יוצרות דרמטי, שבו העושר והכוח של אומות העולם עוברים לידי ישראל, ומובילים לבסוף להכרה אוניברסלית באל האחד.
הפרשנים נחלקו לגבי הרקע ההיסטורי של הנבואה. הגישה המרכזית [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך] קושרת את הפסוק למפלתו הנסית של סנחריב מלך אשור בימי חזקיהו. סנחריב כבש את מצרים וכוש, הביא עמו את שללם הרב ואת שבוייהם לירושלים, ושם נפל צבאו. חזקיהו ועמו הם שזכו בכל העושר הזה. [אברבנאל] מסביר כי אזכור סנחריב כאן בא לחזק את העם: כשם שה' הושיע את ישראל בעבר דרך מלחמות סנחריב, כך יושיע אותם בעתיד דרך מלחמות כורש. לעומת זאת, יש המפרשים [אבן עזרא, שד"ל] כי הנבואה מתייחסת לימי כורש מלך פרס ושיבת ציון, כאשר פרס תכבוש את עמי אפריקה ותעביר את השבויים דרך ארץ ישראל, המהווה נקודת מעבר טבעית. דעה נוספת [אברבנאל] רואה כאן רמז לתקופת בית שני והחשמונאים, אז התעצמה יהודה ומלכי אומות העולם שלחו מנחות והכירו בגדולת המקדש.
הפסוק מפרט את מקורות העושר והכוח שיגיעו לישראל: יְגִיעַ מִצְרַיִם מתאר את העושר ותוצרי התעשייה שהושגו בעבודה קשה, שכן המצרים היו ידועים בחכמתם באומנויות ובעבודת כפיים [מצודת ציון, שד"ל, שטיינזלץ]. לצידם יוחרם וּסְחַר־כּוּשׁ, המתייחס למסחר של כוש, אומה שהתפרסמה מימי קדם בעושרה הרב [שד"ל, שטיינזלץ]. יחד עמם יובאו וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה, אנשי צבא מארץ סבא שהתאפיינו בקומתם הגבוהה ובגופם הגדול [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל].
כל אלו עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְלָךְ יִהְיוּ, כלומר יעברו דרך ירושלים וייפלו לידיה. אותם עמים בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ, כשהם מובלים בשלשלאות ובקולרים כעבדים ושבויים [רש"י, מצודת ציון]. יש המסבירים כי מתוך הכנעה הם יקבלו על עצמם מרצון מעמד של משרתים שילכו אחרי ישראל [מלבי"ם], או שמתוך השבי הם יראו את שלוות ישראל וישתוקקו בליבם להיות חלק מיושבי ירושלים [שד"ל].
הפסוק מגיע לשיא כאשר העמים וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ. חלק מהפרשנים מסבירים זאת במישור המעשי: השבויים ישתחוו ויבקשו תחנונים מחזקיהו שיתיר אותם ממאסרם ומכבליהם [מצודת דוד, רד"ק], ואכן חזקיהו שחרר אותם והם התגיירו [רש"י]. מנגד, פרשנים אחרים מתמקדים במישור הדתי, שהרי אין זה ראוי להתפלל לאדם. לפיכך, הכוונה היא שהעמים יתפללו לה' כשהם מפנים את פניהם לכיוון ירושלים [שד"ל, מלבי"ם], או שיתייחסו לישראל כאל מתווכים בינם לבין ה', מתוך הבנה שהשכינה שורה רק בעם זה [מלבי"ם].
בסופו של תהליך, העמים יגיעו להכרה מוחלטת ויכריזו אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים – הודאה פומבית בכך שה' הוא האל האמיתי היחיד, וכל אלוהי העמים האחרים אינם אלא אלילים חסרי ערך [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].