התגלותו של ה׳ לאנושות מתאפיינת בבהירות, בפומביות ובמטרה ניכרת, והיא עומדת בניגוד מוחלט לדרכי ההסתרה והרמייה של עבודת האלילים.
הפרשנים נחלקו בשאלה לאיזה אירוע היסטורי רומזות המילים לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למעמד הר סיני ולנתינת התורה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, ההתגלות האלוהית לא התרחשה במחשכים או בסוד, אלא בפרהסיה ובעצם היום, מלווה בקולות וברקים שנשמעו למרחוק. פרסום עצום זה נועד להוכיח את ההשגחה האלוהית ולהעביר מסר ברור לכל אומות העולם, למען יכירו בה׳ ויעזבו את אליליהם. לעומת זאת, גישה אחרת סבורה כי המילים מתייחסות לנבואה ולגילוי סודות העתיד [אבן עזרא, שד"ל]. לפי פירוש זה, הכתוב מעמיד את נביאי ה׳ מול כוהני האלילים; בעוד שכוהני האלילים נהגו למסור את נבואות השקר שלהם מתוך מערות ויערות אפלים כדי לרמות את ההמון ולהטיל עליו אימה, נביאי ה׳ השמיעו את נבואותיהם בגלוי וברחובות העיר [שד"ל].
ביחס להמשך הכתוב, לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי, מפרשים רוב החכמים את המילה תֹּהוּ במשמעות של ריק, חינם או שווא. כלומר, ה׳ לא ציווה על ישראל לקיים מצוות לריק ובלי תכלית, אלא המטרה היא להעניק להם שכר גדול [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש במצוות אלו טעם ותועלת עמוקה, בניגוד לטקסים חסרי התוחלת של עובדי האלילים [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה תֹּהוּ כפשוטה כמדבר ומקום שממה. לפי קו חשיבה זה, ה׳ קובע שהוא אינו דורש ממאמיניו לחפש אותו במדבריות ובמקומות חרבים ונסתרים, אלא במקומות מיושבים ונגישים [שד"ל].
בסיום דבריו מצהיר ה׳: אֲנִי יְהֹוָה דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים. מאחר שדבריו כנים, ישירים ואמיתיים, אין לו צורך בתחבולות ובהסתרות [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. יש הרואים בחלק זה תיאור של סדר מתן תורה: תחילה ה׳ הקדים ודיבר על הצֶדֶק, שהוא השכר המובטח על קיום המצוות, ורק לאחר מכן הגיד את המֵישָׁרִים, שהם החוקים והתורה עצמה [רש"י, מצודת דוד]. הבחנה נוספת מעמיקה במשמעות הפעלים: דֹּבֵר צֶדֶק מתייחס להסבר ופירוט של חוקי המוסר שבין אדם לחברו, שהם דברים שהאדם נוטה אליהם בטבעו, ואילו מַגִּיד מֵישָׁרִים מתייחס לחשיפה של אמונות ודעות נשגבות וחדשות, שהאדם לא היה יכול לגלות בכוחות עצמו ללא התגלות אלוהית [מלבי"ם].