הבטחה אלוהית מוחלטת ניצבת במרכז חזון נבואי זה, המייחל ליום שבו האנושות כולה תכיר באחדות ה' ותעבוד אותו יחד. אף אם כעת העמים אינם נשמעים, גזרה היא מלפני ה' שלעתיד לבוא תתפרסם מלכותו בעולם כולו [שד"ל].
בהצהרה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, ה' נשבע בשמו הגדול והנצחי [מלבי"ם, אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים כי שבועה זו מבטאת גזרה מוחלטת שלא תבוטל בשום אופן. על כך מוסיף הפסוק: יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב. המילה צְדָקָה מתפרשת כאמת ומשפט [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], או כמתנת חינם וחסד [שד"ל]. המונח דָּבָר מכוון לחוק וגזרה [ביאור שטיינזלץ, שד"ל]. משמעות הצירוף היא שיצא מפי ה' דבר אמת שהוא לא יחזור בו ממנו לעולם [מצודת דוד, רד"ק]. הוספת עניין הצדקה מדגישה כי הבטחותיו של ה' לטובה ולחסד אינן משתנות, בשונה מנבואות זעם שעשויות להתבטל אם העם ישוב בתשובה [מלבי"ם], וכי ה' מוכן ומזומן לקבל את כל השבים אליו [רש"י].
תוכן השבועה וההבטחה הוא: כִּי־לִי תִּכְרַע כָּל־בֶּרֶךְ. באחרית הימים, כל העמים יעזבו את עבודת האלילים ויקבלו על עצמם את עול מלכות ה' לבדו [מצודת דוד, רד"ק]. המילה תִּכְרַע פירושה כריעה, והמילה בֶּרֶךְ מכוונת לפרקי הרגליים [מצודת ציון]. ההכנעה לה' תהיה מוחלטת ותמידית, ובעקבותיה תִּשָּׁבַע כָּל־לָשׁוֹן. כלומר, כל בני האדם יישבעו לקבל את ה' כאלוהים, להתפלל אליו, לעובדו ולא להזכיר עוד שמות אלוהים אחרים [רד"ק, מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף ופנימי יותר קושר את הפסוק למחזור החיים ולסוד נדידת הנשמות. לפי גישה זו, תִּכְרַע כָּל־בֶּרֶךְ רומז ליום המיתה, ואילו תִּשָּׁבַע כָּל־לָשׁוֹן רומז ליום הלידה, שבו משביעים את האדם להיות צדיק ולא רשע. הקדמת יום המיתה ליום הלידה בפסוק רומזת לסוד הגלגול; אדם מושבע להיות צדיק משום שאפילו אם הוא נחשב לצדיק בעיני עצמו ובעיני העולם, עליו לשמור על ענווה, שכן אינו יודע אילו חטאים הוא נושא עמו מגלגולו הקודם שעליו לתקן [חומת אנך].