קריאה דרמטית מופנית אל אומות העולם, המזמינה אותן לעימות תאולוגי ולבירור האמת. ברגעי משבר מתגלה הגיחוך שבעבודת האלילים, כאשר נחשפת האירוניה הטרגית של בני אדם המחפשים ישועה מחפצים דוממים שאותם הם נאלצים לשאת בעצמם.
המילים הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ מהוות לשון ציווי [אבן עזרא], והקריאה הִתְנַגְּשׁוּ משמעותה גשו והתקרבו, כאשר שורש המילה הוא נ.ג.ש [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. האומות נקראות להתאסף ולהתקרב יחד אל ה' כדי להתווכח עמו ולחקור את האמת [מצודת דוד, מלבי"ם].
בזיהוי פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה – ניצולים ושורדים. אלו הם האנשים ששרדו את מלחמות העבר, כדוגמת חרבו של נבוכדנצר [רש"י, ביאור שטיינזלץ], או הבבליים עצמם [אבן עזרא]. פירוש קרוב מזהה אותם לא כניצולים שכבר נמלטו, אלא כפליטים הנסים בבהלה מפני כורש מלך פרס [שד"ל]. הגישה השנייה רואה בכך נבואה לעתיד, ומתייחסת לשארית הגויים שייוותרו באחרית הימים [מלבי"ם]. הגישה השלישית מפרשת את המילה באופן מושאל: לא מדובר בפליטים פיזיים, אלא באנשים הפחותים, הנבזים והשפלים ביותר באומות – הלוא הם עובדי האלילים [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון].
חלקו השני של הפסוק חושף את סכלותם של עובדי האלילים. המילים לֹא יָדְעוּ מצביעות על כך שאין בהם דעת והבנה בסיסית [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הם אינם מבינים את משמעות מעשיהם ולמי הם עובדים, בניגוד לתורת ישראל המעניקה טעם ומשמעות למצוות [מלבי"ם].
האירוניה מגיעה לשיאה במילים הַנֹּשְׂאִים אֶת עֵץ פִּסְלָם, כאשר המילה פִּסְלָם נגזרת מעניין פיסול ויצירת צורה [מצודת ציון]. הפרשנים מציירים תמונה עזה של אותם פליטים הנסים על חייהם, ותוך כדי מנוסתם הם נושאים על גבם את אלוהיהם העשוי עץ, שאינו מסוגל לזוז ממקומו [שד"ל, מצודת דוד, רד"ק]. הם וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ – גם אם כוונתם היא להוריד רוחניות והשפעה מהכוכבים דרך הפסל הפיזי, בסופו של דבר הם מתפללים אל כוח שאין ביכולתו להושיע אותם מצרתם [מלבי"ם].