קרה לכם פעם שראיתם מישהו מוותר על אוצר יקר, ובמקום זה בוחר לאסוף סתם אבנים פשוטות? הנביא ישעיהו מסתכל על העם ופשוט לא מאמין למראה עיניו. במקום לבחור בה' שיהיה השומר והמגן שלהם, הם הלכו אל הנחל, מצאו שם אבנים חלקות ויפות, והחליטו שהאבנים האלו יהיו האלוהים שלהם. על זה נאמר בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ. העם בחר באבנים דוממות שלא יכולות לעשות שום דבר, והפך אותן לחלק ולגורל שלו.
האנשים לא רק האמינו באבנים, אלא גם התנהגו אליהן כאילו הן באמת יכולות לעזור. הם הביאו לאבני הנחל מתנות, שפכו להן יין והגישו להן מנחות, כמו שמתואר במילים גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה. תארו לעצמכם אנשים מגישים אוכל ושתייה לאבן שמונחת על האדמה.
כשרואים התנהגות כל כך לא הגיונית, אי אפשר לשתוק. ה' פונה אל העם ושואל: הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם. המילה אנחם קשורה למנוחה, לשקט או לוויתור. ה' בעצם שואל אותם: האם אחרי כל המעשים הרעים והמוזרים האלה, אתם באמת חושבים שאני יכול להישאר רגוע ולשתוק? התשובה היא כמובן שלא. ה' מבהיר לעם שהוא לא יוכל להתעלם מכך שהם עזבו אותו ובחרו להשתחוות לאבנים.