באחרית הימים עתיד ה' להתגלות בעוצמה רבה, ולעשות משפט מהיר ונוקב ברשעים ובאויביו. הופעתו של ה' מתוארת במילים בָּאֵשׁ יָבוֹא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באש ממשית שתרד מן השמים כדי להשמיד את חילות גוג ומגוג [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש הרואים בכך משל לחרון אף ולגזירות קשות שיתרגשו על הרשעים פתע פתאום [אבן עזרא].
הדימוי וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו נכתב על דרך משל למלך בשר ודם היוצא לקרב [אבן עזרא]. המרכבות מסמלות את גזירותיו של ה' היורדות מן השמים [רד"ק], ואת המהירות שבה ירוץ להעניש את הרשעים, מבלי לאחר את עונשם [מלבי"ם]. הדימוי לסופה, שהיא רוח סערה חזקה [מצודת ציון], ממחיש כיצד אש העונש תתלקח ותתפשט במהירות אדירה בכל סביבותיה [מלבי"ם], בבחינת שפיכת חימה עזה [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין "חמה" ל"אף" בביטוי לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ. בעוד שהחמה מייצגת את הכעס הפנימי והלוהט, האף מסמל את העונש עצמו שיוצא אל הפועל [רד"ק, מלבי"ם]. סביב משמעות המילה לְהָשִׁיב מתקיימת מחלוקת פרשנית ענפה, והיא מתחלקת לארבעה כיוונים מרכזיים:
הגישה הראשונה מפרשת מלשון השבה וגמול – ה' בא להשיב לאויביו ולצריו את עונשם מתוך כעס גדול [רש"י, מצודת דוד]. הוספת האות בי"ת במילה בְּחֵמָה מדגישה כי מדובר בהשבת כעס לשם ענישה וגנאי [אבן עזרא].
גישה שנייה גוזרת את המילה מהשורש נ.ש.ב (נשיבה), ומציירת תמונה שבה ה' נושב ומפיח רוח על אש העונש מתוך סערת כעסו הפנימי [שד"ל, מלבי"ם].
גישה שלישית קושרת את המילה למילה "שביב" (ניצוץ), כלומר ה' בא להבעיר ולהדליק את אש העונש [רד"ק, מלבי"ם].
מנגד, ישנה גישה רביעית המפרשת את המילה דווקא מלשון השקטה ורוגע – ה' בא לשכך ולהשקיט את כעסו, אך זאת רק לאחר שיעשה שפטים וישלים את נקמתו ברשעים [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם במילים וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ. הגערה מתפרשת כצעקת נזיפה [מצודת ציון], אשר תבוא לידי ביטוי בלהבות אש ממשיות שיכלו את האויבים [מצודת דוד, מלבי"ם]. התיאור כולו משלים תמונה ציורית של פנים זועמות: רוח אפו של ה' נושבת בחמימות, ורוח פיו וגערתו יוצאות כלהבות אש שורפות [שד"ל].