היחס בין אינסופיותו של בורא עולם לבין הקשר האינטימי שלו עם האדם הפרטי עומד במרכזו של רעיון עמוק זה. מצד אחד, ה' הוא בורא היקום כולו, שאינו זקוק למבנים חומריים או למתנות בשר ודם; ומצד שני, משכנו האמיתי אינו בהיכלות פאר, אלא דווקא בליבו של האדם העניב, השבור והמסור למצוותיו.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְאֶת כָּל אֵלֶּה מתייחסות לשמים ולארץ ולכל צבאם. ה' מצהיר כי הוא הקדמון לבדו, והיקום כולו אינו קדמון אלא נברא על ידו [רד"ק, מצודת דוד]. מכיוון שכל מה שהאדם רואה נברא על ידי ה', הרי שלא חסר לו דבר, ואין לו כל צורך אמיתי בבניית קורות ועצים או בהקרבת קורבנות שנועדו כביכול "למלא את חסרונו" [מלבי"ם, שד"ל].
בביאור המילים יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כׇל אֵלֶּה נְאֻם ה', מתעוררת שאלה תיאולוגית: כיצד ניתן לייחס עשייה ב"ידיים" לבורא עולם? הגישה המרכזית היא שהביטוי "ידי עשתה" הוא דיבור בלשון בני אדם שנועד לשכך את האוזן, אך המילים העוקבות וַיִּהְיוּ כׇל אֵלֶּה נְאֻם ה' חושפות את האמת: הבריאה לא נעשתה בידיים פיזיות, אלא בדיבורו ובמאמרו של ה', כלומר ב"נאום ה'" [אברבנאל, אדרת אליהו, שד"ל].
למרות רוממותו של ה' על כל הבריאה, הוא מצהיר: וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. משמעות המילה אַבִּיט היא שה' ישים את עינו עליו לטובה וישגיח עליו [אבן עזרא, מצודת דוד]. המילה וּנְכֵה מתפרשת כאדם שבור וכתות [מצודת ציון], והמילה וְחָרֵד מצביעה על מהירות רבה והשתדלות עצומה [מצודת ציון, שד"ל]. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' בוחר להשגיח דווקא על מי שעני בחיצוניותו, מדוכדך ושבור בפנימיותו מתוך צער ויגון, ובכל זאת ממהר וחרד לקיים את דבר ה' ולשמוע בקולו [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה נוספת מרחיבה את משמעות ה"עני ונכה רוח" למישור הלאומי, ורואה בכך רמז לעם ישראל הנמצא בצרות הגלות, כשהוא עני ושבור, אך למרות הכול ממשיך לשמור את התורה בחרדה ולבלתי עבור עליה [אברבנאל]. מנגד, ישנה פרשנות ייחודית המעתיקה את המוקד אל המישור החברתי והמכניס אורחים; על פי גישה זו, ה' מבטיח להביט ולהשרות את שכינתו בבית שדלתותיו פתוחות לרווחה בפני עניים. הכנסת העניים הביתה מסלקת את השטן מפתח הבית ומביאה את נוכחותו של ה' פנימה [צאינה וראינה].
מתוך תפיסה זו, עולה ביקורת חריפה על תפיסת הפולחן החיצוני. בניגוד למחשבתם של אנשים הסבורים שיוכלו לשמח את ה' במעשים חיצוניים של בניית ארמונות או הבאת קורבנות [ביאור שטיינזלץ], התכלית האמיתית של המקדש והקורבנות הייתה מאז ומעולם ההכנעה ושבירת הרוח של האדם [מלבי"ם]. ה' אכן צמצם את שכינתו לשכון בקרב העם, אך זאת רק בתנאי שיהיו נשמעים לו [רש"י]. לכן, קורבנות רצויים רק כאשר המקריב נכנע על עוונותיו ומשתדל למלא את רצון ה' [שד"ל, רד"ק]. אולם, כאשר אנשים מקריבים קורבנות בעוד ליבם רחוק מה' ומעשיהם רעים ומושחתים – כדוגמת גזלנים או אומות העולם המבצעים תועבות – קורבנותיהם אינם לרצון כלל, אלא נחשבים לפני ה' לעוון ולתועבה, כדם חזיר או כעריפת כלב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].