קיבוץ גלויות באחרית הימים לא יהיה מנוסה חפוזה, אלא תהלוכת כבוד מפוארת ושמחה. אומות העולם, מתוך יראה והתפעלות מהנסים האלוהיים, ילוו בעצמן את בני ישראל הפזורים חזרה לירושלים, ויתייחסו אליהם כאל מנחה קדושה ויקרה המוקדשת לה'.
הפרשנים מסכימים כי הגויים, בפרט לאחר שייחשפו לאירועים כבירים כמו מפלת גוג ומגוג, יקבצו את בני ישראל שנותרו באיים רחוקים ובארצות זרות. הבאת יהודי לירושלים תיחשב בעיניהם כהגשת דורון למלך או למשיח [צאינה וראינה, רד"ק, מצודת דוד], והם יעשו זאת מתוך כבוד ופחד מפני ה' [אבן עזרא].
השבים יובאו במהירות ובכבוד רב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], תוך שימוש במגוון כלי תחבורה המפורטים בפסוק. המילה בָּרֶכֶב מכוונת למרכבות ברזל [אבן עזרא, מצודת ציון], והמילה וּבַצַּבִּים מתארת עגלות עץ מכוסות, המצוידות במחיצות ובאוהל, ומרופדות מבפנים בבגדים נאים כדי להבטיח מסע נוח ומכובד [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. כמו כן, ייעשה שימוש בפרדים [מצודת ציון]. ביחס למילה וּבַכִּרְכָּרוֹת קיימת מחלוקת מעניינת: יש המפרשים זאת כתיאור של אווירת המסע, כלומר שהם יובאו בשירה ובריקודי שמחה [רש"י, מצודת ציון]. לעומתם, אחרים סבורים כי מדובר במין משובח ומהיר של גמל, אשר בשל מרוצתו הקלה נראה כאילו הוא מרקד ומכרכר [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא].
יעדם של השבים הוא עַל הַר קָדְשִׁי, כאשר המילה עַל משמשת כאן במשמעות של "אל" הר הקודש [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד].
הפסוק חותם בהשוואת חזרת הגולים למנחה טהורה, באומרו כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפי שמנחה מובאת לבית המקדש מרצון, בטהרה ובכלים נאים, כך יביאו הגויים את ישראל כשהם לבושים בבגדי תפארת טהורים ורכובים במרכבות הדורות. רובד נוסף ומעמיק מצביע על שמירה פיזית של טהרה: הגולים יובאו בעגלות סגורות כדי שלא ייטמאו מטומאת ארץ העמים בדרכם, מה שיאפשר לכוהנים שבהם להגיע בטהרה שלמה ולגשת מיד לעבודת המקדש [אהבת יהונתן, אבן עזרא]. יתרה מזאת, אף אותם יהודים שנטמעו עמוקות בין הגויים יעברו תהליך של היטהרות עם שובם, בדומה לטהרת המנחה [מלבי"ם].