הקשר העמוק שבין עם ישראל לירושלים מצטייר דרך דימוי אינטימי ומנחם של אם המניקה את ילדה. אלו שהשתתפו באבלה הכבד של העיר מובטחים לחוות באופן ישיר ומוחשי את שמחתה העתידית, ולזכות להזנה רוחנית וגשמית כגמול על נאמנותם.
הפרשנים מסכימים כי האבל על ירושלים לא היה לחינם, אלא נועד כדי שהעם יזכה לראות בשמחתה ויינק מנחמותיה ומהטובה הרבה שתבוא עליה [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. העיר נמשלת לאם ששדיה מלאים בחלב, מוכנה להשביע את בניה [שד"ל, מלבי"ם]. המילה מִשֹּׁד משמעותה המילולית היא שדיים [רש"י, מצודת ציון], אך היא משמשת כאן כמשל לתענוג עמוק, לשובע של שמחות ולהיפוכה המוחלט של האבלות [רד"ק, אבן עזרא].
בחירת הנביא בדימוי של תינוק יונק נושאת בחובה רובד נוסף של משמעות. כשם שתינוק מוצא את שד אמו מוכן מיד וניזון בנחת ללא כל צורך בהכנה מוקדמת, כך לעתיד לבוא יזכו ישראל לשפע מזומן ולשלווה, ללא צורך לטרוח בעמל כפיים על מזונם ומלבושם [אדרת אליהו].
בחלקו השני של הפסוק חלה התפתחות ברמת התענוג. בעוד שהיניקה הראשונית נועדה כדי להשביע את הרעב, הפעולה של תָּמֹצּוּ (מלשון מציצה) מייצגת שלב שבו התינוק ממשיך לינוק לא מתוך צורך, אלא לשם תענוג צרוף [מלבי"ם]. דבר זה משול לאדם האוכל בשר שמן ומשובח, אשר מרוב מתיקותו ממשיך למצוץ גם את העצמות [אדרת אליהו].
המילה מִזִּיז (אשר נכתבת באות זי"ן [מנחת שי]) היא מילה ייחודית שאין לה מקבילה מדויקת במקרא [אבן עזרא], והיא זכתה למספר כיווני פרשנות שונים:
גישה אחת גוזרת את המילה מלשון תנועה והזזה. לפי פירוש זה, ההבטחה היא לעושר ולכבוד עצום שכל הזמן זז, ממשמש ובא אל ירושלים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
גישה שנייה מפרשת את המילה במשמעות של זיו, הדר ודבר חמדה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
גישה שלישית ממשיכה את הדימוי האימהי באופן פיזי, ומסבירה כי מדובר בפטמות השדיים [ביאור שטיינזלץ], או בדבר קטן ובולט הדומה לממתק שנותנים לתינוק למצוץ ולהתענג עליו [מלבי"ם].
גישה נוספת קושרת את המילה לשורש צ.י.צ (כמו המילה ציץ), המבטא זוהר או דבר שפורץ ויוצא פתאום, בדומה לחלב השופע ויוצא מעצמו כאשר השדיים מלאים [שד"ל].